שבעת האנשים בשליחות World Central Kitchen - "המטבח המרכזי העולמי" - שנהרגו ביום שני בעזה היו מיטב האנושות. הם סיכנו הכל בשביל הפעילות האנושית הבסיסית מכולן: לחלוק את האוכל שלנו עם אחרים.
זומי פרנקום, דמיאן סובול, ג'ייקוב פליקינגר, סייפ-א-דין עיסאם עיאד אבוטהה, ג'ון צ'פמן, ג'יימס קירבי, ג'יימס הנדרסון - עבודתם התבססה על אמונה פשוטה: שאוכל הוא זכות אדם אוניברסלית.
אנחנו לא שואלים לאיזו דת אתם שייכים. אנחנו רק שואלים כמה ארוחות אתם צריכים.
מהיום הראשון האכלנו ישראלים וגם פלסטינים. בכל רחבי ישראל הגשנו יותר מ-1.75 מיליון ארוחות חמות. האכלנו משפחות שנעקרו מבתיהם בגלל רקטות חיזבאללה בצפון. האכלנו משפחות אבלות מהדרום. העברנו ארוחות לבתי החולים שבהם בני ערובה התאחדו עם משפחותיהם. קראנו בעקביות, שוב ושוב ובלהט לשחרר את כל החטופים.
הקפדנו לתקשר באופן נרחב ומקיף עם גורמים צבאיים ואזרחיים ישראלים. במקביל, עבדנו מקרוב גם עם מנהיגי קהילות בעזה, כמו גם עם מדינות ערביות באזור. אין דרך להביא לעזה ספינה מלאה באוכל בלי לעשות זאת.
כך הגשנו עד כה יותר מ-43 מיליון ארוחות בעזה, והכנו אוכל חם ב-68 מטבחים קהילתיים שבהם פלסטינים מאכילים פלסטינים.
אנחנו מכירים ישראלים. הישראלים, בלב ליבם, יודעים שאוכל הוא לא נשק מלחמה. ישראל טובה יותר מהדרך שבה המלחמה הזאת מנוהלת. היא טובה יותר ממניעת מזון ותרופות לאזרחים. היא טובה יותר מלהרוג עובדי סיוע שתיאמו את תנועותיהם עם צה"ל.
ממשלת ישראל צריכה לפתוח עוד היום דרכים יבשתיות להכנסת מזון ולתרופות. היא צריכה להפסיק עוד היום להרוג אזרחים ועובדי סיוע. היא צריכה להתחיל עוד היום את המסע הארוך לשלום.
בתנאים הכי גרועים, לאחר מתקפת הטרור הנוראית בתולדותיה, הגיע הזמן שהמיטב מישראל יופיע. אתה לא יכול להציל את בני הערובה על ידי הפצצת כל בניין בעזה. אתה לא יכול לנצח במלחמה הזו על ידי הרעבת אוכלוסייה שלמה.
אנו מברכים על ההבטחה של צה"ל וממשלת ישראל לחקור בדיוק כיצד ומדוע נהרגה משפחת ה-WCK שלנו. החקירה הזו צריכה להתחיל מלמעלה, לא רק מלמטה.
ראש הממשלה נתניהו אמר: "זה קורה במלחמה". אבל התקיפות האוויריות על השיירה שלנו לא היו רק איזו טעות מצערת שקרתה ערפל המלחמה. מדובר בתקיפה ישירה של כלי רכב מסומנים בבירור שתנועתם הייתה ידועה לצה"ל.
זו הייתה גם תוצאה ישירה של מדיניות הממשלה שלו לסחוט את הסיוע ההומניטרי לרמות נואשות. הצוות שלנו היה בדרך ממשלוח של כמעט 400 טונות של סיוע דרך הים - המשלוח השני שלנו, במימון איחוד האמירויות, בתמיכת קפריסין, ובאישור צה"ל.
הסיבה שחברי הצוות שלנו סיכנו את חייהם הייתה בדיוק בגלל שמשלוח המזון הזה כל כך נדיר ונחוץ נואשות. הם לא היו עושים את המסע אם היה מספיק אוכל, שמשונע במשאיות על פני היבשה, כדי להאכיל את תושבי עזה.
תושבי הים התיכון והמזרח התיכון, ללא קשר למוצא אתני ודת, חולקים תרבות שמעריכה את האוכל כהצהרה רבת-עוצמה של אנושיות וגם של הכנסת אורחים - של תקווה משותפת שלנו למחר טוב יותר.
יש סיבה מדוע, בתקופה המיוחדת הזו של השנה, נוצרים מכינים ביצי פסחא, מוסלמים אוכלים ביצה בארוחות איפטאר, וביצה יושבת על צלחת פסח בסדר.
הייתי זר שמתארח בארוחות הסדר. שמעתי את סיפורי הפסח הקדומים על מה זה להיות גר בארץ מצרים, על הצורך להיזכר - עם סעודת החג לפניכם - שבני ישראל היו פעם עבדים.
זה לא סימן לחולשה להאכיל זרים; זה סימן לעוצמה. עם ישראל צריך לזכור, בשעה החשוכה ביותר הזו, איך נראה כוח באמת.
