המלחמה החלה בשערי עזה, ומסתיימת בשערי עזה (כן, בשעת כתיבת הדברים נאבקות הציונות הדתית ועוצמה יהודית לחדש את הלחימה בתום השלב הראשון לעסקת החטופים. בסוף יש אדם אחד שיקבע, והוא לא יושב בירושלים, הוא יישב בבית הלבן). ובסוף, השאלה הפשוטה – מי ניצח? האם ניצחנו? ועוד ניצחון מוחלט, הרי זו הייתה הסיסמה.

מי באמת מנצח במלחמה

שאלה מקדימה – מי ניצח במלחמת יום הכיפורים? מבחינה צבאית טהורה ישראל ניצחה – בתום המלחמה היינו קרובים יותר לקהיר ודמשק משהיינו ערב המלחמה, הרגנו יותר מאויבינו משהם הרגו לנו. ניצחנו. לכאורה. כי אין דבר כזה בחינה צבאית טהורה. במלחמה מנצח לא מי שהורג יותר, מי שכובש יותר שטח. מנצח מי שמשיג את מטרותיו. ומצרים השיגה את מטרתה הראשונית, להוכיח שהיא יכולה לחצות את התעלה ולהכות בישראל, ואחרי שנים ספורות השיגה את מטרתה המרכזית – השבת חצי האי סיני.
המלחמה האחרונה שבה הושג ניצחון מוחלט הייתה מלחמת העולם השנייה, שבה, אגב, גם הוכחה שקריות הקלישאה שאי-אפשר לכפות דמוקרטיה, היא צריכה לנבוע מתוך העם
ובכלל, המילים ניצחון מוחלט בעייתיות. אפילו כסיסמה. המלחמה האחרונה שבה הושג ניצחון מוחלט הייתה מלחמת העולם השנייה, שבה, אגב, גם הוכחה שקריות הקלישאה שאי-אפשר לכפות דמוקרטיה, היא צריכה לנבוע מתוך העם – גרמניה ויפן, שתי מדינות שלא היו מיליטריסטיות ופושעות מלחמה מהן בהיסטוריה המודרנית, הפכו בבת-אחת לדמוקרטיות מלבלבות. יש לכך כמובן תנאי – תבוסה מוחלטת. או ניצחון מוחלט. ארצות הברית כבשה תוך שבועות ספורים את אפגניסטן, ושנתיים אחר כך את עיראק. ניצחון מוחלט? הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים היה מוחלט. האם יום אחרי באו מדינות ערב ואמרו "ישראל היקרה, ניצחת, אנחנו נכנעות?" האם אמרו "ישראל היקרה, ניצחת, בואו נדבר על הסכמי שלום?" לא. הן חתמו על שלושת הלאווים של ועידת חרטום והחלו במלחמת ההתשה.
1 צפייה בגלריה
דיר אל בלח
דיר אל בלח
הריסות דיר אל-בלח בעזה
(צילום: REUTERS/Ramadan Abed)
וכעת? ישראל הובסה ב-7 באוקטובר. בשום מלחמה, כולל מלחמת העצמאות, לא נכבש שום יישוב יהודי בידי הפלסטינים ולו לדקה. ב-7 באוקטובר נכבשו רבים מאוד. מה קרה באותו יום ארור מוכר, ועוד ייחקר, ספרים ייכתבו. וכן, עד קץ הדורות כשג'יהאדיסטים, שונאי ישראל ייזכרו ב-7 באוקטובר הם יחגגו, וישראל תתאבל. זו אגב עוד אינדיקציה לשאלה מי ניצח.
ובכל זאת הדברים מורכבים יותר. כי מלחמת עזה אינה מלחמה אחת – היא שלוש מלחמות. האחת, הבסיסית ביותר, היא ישראל נגד חמאס. השנייה היא ישראל עם סיוע מבעלות ברית, בראשן ארצות הברית, נגד איראן ושלוחיה – חיזבאללה והחות'ים בראשם. והשלישית – המלחמה הזו היא חלק מהמאבק הגלובלי של ציר כאוס, הרוצה לפורר את המערב, ובראשו סין, רוסיה, איראן וקוריאה הצפונית נגד המערב. כשבמלחמה הזו, ההולכת ומתחממת, שתי זירות פעילות – אוקראינה והמזרח התיכון.
ישראל יצאה מההלם הראשוני והנורא. והשיבה מלחמה. והגיעה להישגים – בעזה, ואולי יותר מכל בזירה הצפונית, מול חיזבאללה, שהיא איום קשה יותר לטווח הארוך, ומול איראן בתקיפות אוויריות שהוכיחו יכולות ישראליות מזהירות.

זכרו את קלאוזביץ

ואולי תמונת הניצחון החשובה מכל הייתה דווקא לא של ישראל, אם כי ישראל כמובן תרמה לכך משמעותית – נפילת משטר אסד, כאשר רוסיה ואיראן לא נוקפות אצבע, וחיזבאללה בורח מסוריה. לא שאחמד א-שרע הפך ציוני לפתע, הוא לא – אבל הזירה הצפונית בבת-אחת השתנתה מהותית, אסטרטגית, לטובתנו. ואולי זו רק ההתחלה – בבחירות האחרונות בלבנון, אחרי תבוסת חיזבאללה, נבחרים אויבי חיזבאללה, ואולי אויבי הארגון הסונים, הנוצרים והדרוזים, ישכילו להתאחד ולו זמנית נגד מי שבין השאר החריב את ארצו שלו.
אז איפה אנחנו נמצאים כעת? בעזה הוכחנו את יכולותיו של צה"ל. אבל – זוכרים את קלאוזביץ? הגנרל הפרוסי הקשיש ידע היטב מה הוא אומר כשקבע את הדיקטום הכה ידוע, "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". כי גם ההיפך הוא נכון – המדיניות היא המשך המלחמה באמצעים אחרים. וישראל צריכה להגדיר לעצמה מה יהיה בעזה כעת. כי אם אנחנו לא נעשה זאת מישהו אחר יגדיר עבורנו, ולא בטוח שזה ימצא חן בעינינו. אין ואקום בעולם, וחמאס מגייס לוחמים מחדש. כרגע אנחנו מנצחים בעזה. לא ניצחון מוחלט. לא נגיע לניצחון מוחלט גרסת סמוטריץ'. לא המלך צ'רלס ינהיג את עזה, ותושבי עזה לא יהפכו להיות ליכטנשטיינים שלווים.
בצפון, המהלומה שישראל הנחיתה על חיזבאללה, והמהלומות על איראן, שהובילו בעקיפין לקטיעת הציר איראן-דמשק-דאחייה הן ניצחון אדיר, אולי בראש ובראשונה לישראל. ואולי אף ניתן למנף אותו לשלום קר – ומי יודע בעתיד – עם סוריה.

יש מחיר, ויש נקודות אור

ישראל ספגה מכה קשה ב-7 באוקטובר. את הצלקות נישא תמיד. אזרחים, חיילים – טובי בנינו, אומר הפתגם, ובצדק מוחלט. ולמלחמה יש מחירים – בנכים, במשפחות שכולות, בחטופים ובשורדים שחיים ויחיו בסיוטים, בכלכלה, וכמובן מחיר מדיני, הסברתי וכל השאר.
אבל יש גם נקודות אור: ההתאוששות הבלתי נתפסת, הניצחון בזירת הקרב – שאולי מאפשרים, כעת עם הממשל החדש בארצות הברית, מהלך כולל במזרח התיכון. מהלך שבמרכזו הסכם עם ערב הסעודית, אולי ברית עם ארצות הברית. כמובן – זה מחייב התקדמות לקראת מדינה פלסטינית, שיקום עזה וכל השאר. רבים בעולם ובישראל יראו בכך ניצחון. רבים בישראל יראו בכך אסון.
ובסופו של דבר – כדאי לזכור שאין כזה דבר בסופו של דבר. אנחנו תמיד באמצע תהליך. ההיסטוריה לא נגמרת ולא תיגמר
ובסופו של דבר – כדאי לזכור שאין כזה דבר בסופו של דבר. אנחנו תמיד באמצע תהליך. ההיסטוריה לא נגמרת ולא תיגמר. אנחנו מקבלים החלטות ויודעים לראות את הצלחתן בראייה הטובה והמפוכחת ביותר – ראייה בדיעבד.
לא תיארנו לעצמנו ב-8 באוקטובר 2023 ששנה וחצי אחר כך ישראל תהיה במצב הזה – לטוב ולרע. מניח שלא שיערנו שהמלחמה תימשך זמן כה רב – ולא שיערנו שנילחם בשורת חזיתות ונגיע להישגים אדירים. כעת, כשהמלחמה, או לפחות הפרק הזה עומד להסתיים, כמו בכל מלחמה בהיסטוריה עולה השאלה – מה הלאה. והגיע הזמן, האמת הגיע מזמן, לדון ברצינות בנושא הזה. קל להפוך ניצחון צבאי להישג מדיני, אבל גם קל למסמס ניצחון צבאי.