בהציבו את יוסף חדאד במקום השני ברשימת ״כלל ישראל״, עשה תא״ל (מיל׳) עופר וינטר, המזוהה עם הציבור החרדי־לאומי, יותר מצעד אלקטורלי מחושב. חדאד, ערבי ישראלי, לוחם גולני שנפצע במלחמת לבנון השנייה ומגן בנחישות על ישראל, צורף לרשימה לא כסמל של דו־קיום, אלא הוצב לצד העומד בראשה, במקום המייעד אותו להשתתף בהנהגתה.
הבחירה מעוררת שאלה החורגת ממערכת הבחירות: איזה מעמד מדיני מעניק מנהיג חרד״לי ללא-יהודי שהוא בוחר בו כשותפו הקרוב? מיקומו של חדאד ברשימה מעלה אפשרות עמוקה – שאדם שאינו בן לברית המכוננת את העם היהודי עשוי לשאת באחריות לגורל ישראל ולהיות שותף בהנהגתה. איזו ברית יכולה לאפשר שותפות כזאת?
הרב שלמה אבינר, נשיא ישיבת עטרת כהנים ומהרבנים הבולטים בזרם החרדי־לאומי, ניסח את ההתנגדות העקרונית לאפשרות זו. כשנשאל אם מותר להצביע למפלגה שבמקום השני ברשימתה מוצב גוי, השיב בשלילה. לדבריו, יש להתייחס כראוי לגוי המתאים להגדרת גר תושב, אך אין להפקיד בידיו תפקידי הנהגה על האומה. גם מי שמוגדר ״חסיד אומות העולם״, הבהיר, יכול להיות אזרח פרטי, אך לא מנהיג בארץ ישראל.
אין זו הערכה מעשית של נאמנותו של חדאד. קביעתו של אבינר עקרונית ודתית: הנהגת המדינה היא הנהגת האומה, ומי שאינו בן לעם היהודי אינו יכול להשתתף בה
אין זו הערכה מעשית של נאמנותו של חדאד. קביעתו של אבינר עקרונית ודתית: הנהגת המדינה היא הנהגת האומה, ומי שאינו בן לעם היהודי אינו יכול להשתתף בה. מעשיו עשויים להקנות לו כבוד ומעמד מוסרי; אין בכוחם להקנמות לו מקום בהנהגה הלאומית.
ארגון רבני צהר, המבקש לחבר הלכה ומדינה, השיב לאבינר כי פוסקים מרכזיים, ובהם הרבנים הרצוג וולדנברג, כבר קבעו שהאיסור שבדיני מינוי מלך – ״לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא״ – אינו מועתק כמות שהוא לדמוקרטיה המודרנית: שילוב אזרחים הנאמנים למדינה ולחוקיה, מבטא את עוצמתה ואת יכולתה לשלב בתוכה את כלל אזרחיה.
זו תשובה חשובה, אך לשונו של וינטר נוגעת ברובד נוסף. בתגובתו לאבינר הוא דיבר על דרוזים, בדואים ונוצרים שנמצאו ראויים לפקד על לוחמים יהודים, להיפצע ואף ליפול בהגנה על המדינה – ולפיכך ראויים הם גם להנהיג אותה. רבני צהר מדברים בשפת האזרחות: שילובם של אזרחים נאמנים מוסיף לחוסנה של המדינה היהודית. דברי וינטר מאפשרים לשמוע גם את לשונם של "העוברים בברית".
לא הנשק מכונן את הברית, ואף הנכונות להילחם אינה תנאי יחיד להשתייכות אזרחית או להנהגה. ואולם העוברים יחד בשער הסכנה מגלים מה שאזרחותם הפורמלית אינה מבטאת: בני אדם שאינם בני אותו עם או לאום עשויים לקבל עליהם אחריות הדדית לקיומו של ביתם המדיני, להפקיד את חייהם זה בידי זה ולשאת יחד במחיר קיומו. כך נוצרת ברית גורל מדינית.
אין לברית זו מאומה עם הברית המכוננת את העם היהודי כחטיבה היסטורית הנמשכת מדור לדור. חדאד אינו נעשה יהודי, ואף אינו נדרש לוותר על זהות לאומית אחרת שהוא נושא. אולם הוא אינו נותר ״אזרח פרטי״, הנהנה מהגנת המדינה אך מודר מן הזכות לשאת באחריות לעיצוב דרכה. מן הקשר שיוצר בין הנשיאה המשותפת בהתמודדות עם הסכנה לבין הזכות להנהיג, עולה כי המקבל עליו אחריות לגורל המדינה עשוי להיות שותף בברית הגורל המדינית שלה, אף שאינו בן לעם היהודי.
עופר וינטר ויוסף חדאד
(צילום: שלו שלום)
ההיתר לבחור בלא-יהודי כבר נטען ונפסק. חידושו של וינטר מצוי במעשה ובמקום שממנו הוא בא: אדם חרד״לי, חניך ישיבת אור עציון והמכינה בעלי, מציב ערבי במקום השני ברשימתו, לצדו ובסמוך למוקד הנהגתה.
בית גידולו של וינטר מעניק לצעד את מלוא משמעותו. ברבדים מרכזיים של המחשבה שהתפתחה בבית מדרשו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק מתקיימת הבחנה מהותית בין ישראל לאומות העולם. המדינה נתפסת כהופעתו ההיסטורית של עם ישראל וכבעלת ייעוד רוחני החורג מתכליותיה המקובלות. מתוך תפיסה זו אפשר להעניק ללא-יהודי זכויות ולהכיר בתרומתו; קשה יותר לראות בו שותף בעיצוב הריבונות.
וינטר אינו דוחה תפיסה זו. מעשהו מציע לה השלמה: ישראל יכולה להוסיף להיות מדינתו של הלאום היהודי, ובה בעת להכיר בכך שקיומה מותנה בברית גורל מדינית שכל אזרחיה נקראים לקבל עליהם. ברית זו אינה מרחיבה את גבולות הלאום היהודי; היא מחייבת את האזרחים, על אף ההבדלים הלאומיים ביניהם, לשאת באחריות לקיומה, להגנתה ולעתידה.
לאחר 7 באוקטובר, החשש מפני נאמנויות מתנגשות אינו דמיוני ואין לפטור אותו כקסנופוביה בלבד. עם הנלחם על קיומו רשאי לבחון את מחויבותם של המבקשים להנהיגו. הצבת חדאד מלמדת כי בעיני וינטר הזהות הלאומית אינה קובעת לבדה את הנאמנות המדינית: השייכות לעם היהודי אינה ערובה לנאמנות, והשייכות ללאום אחר אינה הוכחה להיעדרה. השותפות נמדדת במחויבויותיו של אדם, בהכרעותיו ובנכונותו לסכן את חייו למען המדינה.
וינטר לא ניסח משנה סדורה של ברית גורל מדינית, ואפשר שלא יקבל את כל המשתמע מבחירתו. אך לעיתים מעשה פוליטי מקדים את הלשון המסבירה אותו. ממעשהו עולה הבחנה בין היות אדם אזרח לבין היותו ראוי להנהגה: המנהיג נדרש לאחריות עמוקה לקיום המדינה ולעמידה בה בשעת מבחן. הפיקוד, הפציעה והנכונות ליפול אינם רק ראיות לכך שאדם קיבל עליו את הברית; במעבר המשותף בשער ההסתכנות היא עצמה נכרתת.
אין הכרח לראות בפציעה את שער הכניסה היחיד לברית; גם אזרחים הנושאים באחריות בדרכים אחרות עשויים להיות שותפים בה. והרף שמציב וינטר ללא-יהודי צריך להיבחן גם ביחס ליהודים המבקשים להנהיג: האם השייכות ללאום היהודי פוטרת מנשיאה בעול, מקבלת מרות המדינה ומנאמנות לחוקיה?
אין הכרח לראות בפציעה את שער הכניסה היחיד לברית; גם אזרחים הנושאים באחריות בדרכים אחרות עשויים להיות שותפים בה. והרף שמציב וינטר ללא-יהודי צריך להיבחן גם ביחס ליהודים המבקשים להנהיג: האם השייכות ללאום היהודי פוטרת מנשיאה בעול, מקבלת מרות המדינה ומנאמנות לחוקיה? מנגד, מדינה המקבלת את הקרבתו של הלא-יהודי אינה יכולה להותירו במעמד של אורח. ברית, להבדיל ממבחן נאמנות חד־צדדי, מטילה חיובים הדדיים.
אין במהלך הזה ויתור על המדינה היהודית; הוא עשוי להעיד על ביטחון בזהותה. מדינה הבטוחה בייעודה יכולה להבחין בין הברית המכוננת את העם היהודי לבין ברית הגורל של אזרחים המקבלים אחריות לקיומה. עמדת אבינר מלמדת עד כמה אפשרות זו אינה מובנת מאליה בבית גידולו של וינטר. משום כך אין לפטור את הצבת חדאד כתרגיל בחירות. אם יעניק וינטר למעשהו ניסוח ועומק, עשויה להיות בכך תרומה ממשית למשנתה המדינית של הציונות הדתית – ולחוסנה של המדינה היהודית.
פרופ' נתנאל לאור הוא פרופסור אמריטוס בחוגים לפסיכיאטריה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומשורר. כמו כן הוא פרופסור קליני במרכז לחקר הילד באוניברסיטת ייל, מייסדו ומנהלו של מרכז ״חוסן״ ע״ש כהן־האריס, והיו״ר הקליני והאקדמי של אות״י – העמותה הישראלית לאוטיזם
