יום רודף יום, ומתגבר החשש כי "שאגת האריה" הולכת והופכת ליללת החתול. חיסלנו, ערפנו, השמדנו, פוצצנו וחדרנו – ועדיין המנוולים השיעים על רגליהם עומדים (לדאבונם של שוכני האולפנים תאבי הקרב). הם משיבים מלחמה שערה, ואין באופק אות לכניעה או מופת שמימי המבשר כי הגאולה בדרך. וגם אם האוויל מוושינגטון, אותו מוקיון צבוע-שיער וחביבם של עכברי האולפנים בישראל, יודיע בדרכו הנכלולית "ניצחנו!" – יהיה זה ניצחון פירוס ותו לא. אותה אמרה מפורסמת, "עוד ניצחון כזה ואבדנו", אינה סתם מטבע לשון; היא רעיון המחייב מסקנות מעשיות ומיידיות.
עד מתי יוכלו אזרחינו להתמיד ב"חוסנם"? האם עד שיתרוקן מלאי המיירטים? האם ההפצצות הנועזות בים הכספי מבטיחות שזקנים וטף לא ידהרו עוד למקלטים כמה פעמים בכל לילה? עד מתי תימשך "מלחמת הניצחון" הזו – עד סוכות? אולי עד חנוכה? האם עלינו להסתפק בכך שטייסינו הנועזים וכטב"מינו המושחזים מחסלים עוד מאנשי הבסיג' הרשעים?
מלחמות, באופן מסורתי, כוונו למטרה אחת: השגת הניצחון הסופי. מסיבות לא ברורות השתרשה דעה בינארית, הגובלת באמונה תפלה, לפיה הניצחון הוא התכלית היחידה של המלחמה. איש לא העלה בדעתו כי לעיתים דווקא ה"תבוסה" היא היעד הרצוי. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב כי הניצחון אינו תמיד המוצא הטוב ביותר; לכן מעולם לא לימדו את העמים, ובטח לא את הגנרלים המהוללים (למעט מיכאיל קוטוזוב המושמץ), כיצד להפסיד בקרב כדי לנצח במערכה.
גם אם האוויל מוושינגטון, אותו מוקיון צבוע-שיער וחביבם של עכברי האולפנים בישראל, יודיע בדרכו הנכלולית "ניצחנו!" – יהיה זה ניצחון פירוס ותו לא. אותה אמרה מפורסמת, "עוד ניצחון כזה ואבדנו", אינה סתם מטבע לשון
ראוי היה לו לימדו את המפקדים את "תורת המפלות" (ואולי כדאי להפוך את 'מלחמה ושלום' לספר חובה בקורס פיקוד), כדי לטהר את המפלה מן המיסטיקה המאיימת שדבקה בה. אם המפלה היא אחת משתי התוצאות האפשריות במציאותם של אנשי האיוולת, הרי שיש לכבד אותה, ללמוד אותה ואף לשאוף אליה בתבונה. ראו כמה שגשוג הביאה ליפנים מפלתם במלחמת העולם השנייה, ולעומתם – כמה מרורים אכלו האמריקאים עטורי הניצחון ממלחמות האיוולת שניהלו מאז: מקוריאה, דרך וייטנאם ועד אפגניסטן. כישלון אחד ארוך ומהדהד. די שנזכור את גנרל וסטמורלנד, סופר הגופות וחובב הסטטיסטיקה, שצעד בבטחה אל התבוסה המוחלטת על כנפי מפציצי ה-B-52 ופצצות הזרחן, עד שצבאו נס עם הזנב בין הרגליים.
מהו, אם כן, ניצחון ומהי תבוסה?
כנראה שלעולם לא נדע. בתורת המשחקים מוגדרת המלחמה כ"משחק של שני אנשים, הכל-או-לא-כלום, ללא אינפורמציה מושלמת". אם נתעלם מאותם רגעים נדירים שבהם הכניעה נחתמת בטקס רב-רושם מול המצלמות, הרי שרוב המלחמות מסתיימות כשכל צד טוען לניצחונו שלו ומבליט את מפלתו של האחר. בהיעדר מכריע, הוויכוח הזה הופך למקור בלתי נדלה למלחמות הבאות.
כיצד תיחלץ אומה חכמה ממעגל הקסמים הזה? עליה להתנער מהחשיבה הבינארית, ללמוד את "תורת המפלות" ולהכיר בקסמו של התיקו שכולו ניצחון. כדי להבטיח את השגת התיקו הנכסף, יש לתכננו מוקדם ככל האפשר – בטרם תהפוך התבוסה למדיניות הרשמית של ממשלה מוכה שתש כוחה ואזלה סבלנות אזרחיה המעונים.
משה אלחנתיהנה, התנערנו כלביא ושאגנו כארי, אך הישועה טרם באה. בניגוד לדברי הרהב של מפקדי צה"ל, להצהרות המגוחכות של "שר הביטחון" ולפרשנות התלושה של הכתבים הצבאיים – דווקא האיראנים, המוכים לכאורה שהנהגתם נערפה, מתרוממים כעוף החול. הם מכים בעורף הישראלי יום אחר יום, משבשים את הכלכלה העולמית ואף מאלצים את הנשיא המטורלל להסיר את הסנקציות מעל הנפט שלהם... אם אין זה לעג מר לגאוות הצבא האמריקאי, איני יודע לעג מהו.
דומה שדווקא האיראנים הם אלו המיישמים את "תורת המפלות" ומפיקים ממנה את הלקח הנדרש: שבכל תבוסה טמונים זרעי הניצחון, ולהיפך. הם אינם מצפים לניצחון מוחלט וסופי; הם מכים, מתחפרים, שורדים וממתינים לאותו תיקו – שמבחינתם הוא הניצחון השלם.
תודה לשמעון צבר ז"ל, שספרו "ספר תורת המפלות והתבוסות השלם, כיצד לנצח בלהפסיד", עם עובד תל אביב, תשנ"ה 1995 היווה מקור והשראה למאמר זה.
ד״ר משה אלחנתי הוא היסטוריון של העת המודרנית
