בחודשים האחרונים קשה לעקוב אחרי הקצב שבו מתחלפים הכותרות, השמות והפרשיות. היום זו ההסתדרות, אתמול זה היה משרד ממשלתי, ומחר זה כנראה יהיה גוף ציבורי אחר. הכותרות משתנות, אבל הסיפור נשאר אותו סיפור: מערכת ציבורית שמתנהלת בלי בושה, בלי שקיפות ובלי אחריות אמיתית כלפי הציבור.
האמת היא שכולנו כבר הפסדנו במשחק הזה, כי זה כבר לא רק עניין של מי מושחת, אלא של האופן שבו השחיתות נורמלה. לדור הצעיר בישראל פשוט נמאס. לא רק מהשחיתות עצמה, אלא מהתחושה שאיבדנו את היכולת להזדעזע, מהכניעה השקטה שבמסגרתה שחיתות הפכה לאוויר שאנחנו נושמים במערכת הציבורית. אנחנו שומעים על עוד חקירה, עוד עסקה, עוד “טעות בשיקול דעת” – וממשיכים הלאה. המושחתים מתחלפים, אבל התרבות נשארת אותה תרבות.
הסטודנטים מרגישים שהמערכת שמנהלת את חייהם איבדה את המצפן הערכי שלה. הם רואים איך קשרים מחליפים כישרון, איך מינויים פוליטיים גוברים על מצוינות, ואיך מושג כמו “שירות ציבורי” כבר מזמן לא משרת את הציבור
כיו״ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, אני פוגשת מדי יום צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ. אנשים חכמים, יצירתיים, שאכפת להם מהמדינה הזו באמת. הם לומדים, עובדים, מתנדבים, מתכננים קריירה, וחולמים על עתיד פה. אבל במקביל, הסטודנטים מרגישים שהמערכת שמנהלת את חייהם איבדה את המצפן הערכי שלה. הם רואים איך קשרים מחליפים כישרון, איך מינויים פוליטיים גוברים על מצוינות, ואיך מושג כמו “שירות ציבורי” כבר מזמן לא משרת את הציבור.
וזה הדבר הכי מסוכן שקורה כאן.לא רק השחיתות, אלא האדישות שהיא מייצרת. אנחנו מאבדים את היכולת אפילו להתרגז. נשארנו עם סוג של עייפות קולקטיבית, שבה אף אחד כבר לא מצפה ליותר. העניין הוא שזו לא רק בעיה מוסרית, זו בעיה קיומית. מדינה שבה הדור הצעיר מפסיק להאמין, פשוט מפסיקה לצמוח.
כשאנחנו רואים תקציבי ענק מתבזבזים על ג'ובים ופרויקטים מפוקפקים, אנחנו מבינים שזה הכסף שחסר למעונות הסטודנטים, להורדת יוקר המחיה, להטבות למילואימניקים או להשקעה במחקר ופיתוח. ההרגשה איננה רק של אכזבה אלא של נזק כלכלי ואישי. אנחנו אלה שמשלמים שכר לימוד ומיסים, עובדים ומשרתים, ומצפים שהכספים הללו יחזרו אלינו בדמות שירות ציבורי יעיל והוגן, לא כקלף מיקוח פוליטי או כבונוס לגורם מקורב כזה או אחר. זה לא רק ציניות, זו מציאות שמשבשת את יכולתם של צעירים להאמין שיוכלו לבנות כאן חיים נורמליים.
הגיע הזמן להפסיק לדבר על “להחליף את המושחתים”, ולהתחיל לדבר על להחליף את השיטה. לא עוד “ננקה את האורוות” ונעבור הלאה, אלא שינוי אמיתי של התרבות הציבורית. של איך מקבלים החלטות, איך מתמנים לתפקידים, איך נראית אחריות ציבורית אמיתית.
אנחנו דורשים הגברת שקיפות ברגש ציבורי ובמינויים, חיזוק דרמטי של מוסדות הביקורת, ואכיפה בלתי מתפשרת של הקוד האתי בכירים כזוטרים. שינוי שיטה פירושו מדיניות "אפס סובלנות". נדרשים כללים חדשים: לגיטימציה מלאה רק למי שהציבור לנגד עיניו, וענישה מיידית ופומבית לכל מי שמנצל את כוחו לרעה. רק כך נוכל לחתום על חוזה מחודש עם הדור שיבנה את המדינה הזו מחדש.
אנחנו, הצעירים, לא דור של מתלוננים. אנחנו דור של עשייה, של רעיונות, של אנשים שרוצים לבנות כאן חיים הוגנים. אבל כדי שזה יקרה, המדינה צריכה להפסיק להסתפק בהחלפת שמות, ולהתחיל לשנות גישה.
סיון קורןצילום: יובל כהןבסיכומו של דבר, אנחנו הדור שבשנתיים האחרונות הגן על המדינה בחירוף נפש ואנחנו לא מבקשים טובות. אנחנו רק מבקשים מדינה ראויה, מדינה בה יושרה היא תנאי סף לתפקיד ולא "הפתעה נעימה". המסר שלנו ברור: המערכת לא תוכל להמשיך לנהל את עצמה כעסק פרטי על חשבון העתיד שלנו. הגיע הרגע להפסיק להיות אדישים.
אנחנו, דור ההנהגה לעתיד - חייב להתגייס, ולהיכנס לשירות הציבורי, לגופי הביקורת ולמוסדות המדינה. אנחנו דור של מצוינות ואכפתיות ועלינו האחריות להחליף את הציניות במחויבות. כי אם לא אנחנו מי? ואם לא עכשיו אימתי?
סיון קורן היא יו״ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית
