שנתיים אחרי 7 באוקטובר, קשה עוד להעמיד פנים. זה לא היה רק כישלון מודיעיני או מבצעי, אלא קריסת האשליה הישראלית: שאפשר לנהל מדינה משוסעת, עם מוסדות חלשים ואמון אזרחי מתפורר - ועדיין לשרוד. מה שהתפוצץ באותו יום היה הרעיון שאפשר לדחות הכרעות, לטשטש אחריות ולבנות מדיניות על אלתור. הכול התנקז לרגע אחד שבו המערכת חדלה לתפקד.
האמת שנחשפה מאז היא מטלטלת: ישראל יודעת לנצח במלחמות - אך מתקשה לנהל מדינה בשגרה, עד כדי הפקרה אזרחית. לא מדובר בכישלון נקודתי, אלא בכשל עומק מתמשך. מדינת ישראל, במבנה המוסדי הנוכחי שלה, מתקשה להתמודד עם משימות יסוד של משילות, תכנון ושירות לאזרח. לא הממשלה, לא מערכת המשפט, לא האליטות ולא הציבור המפוצל לשבטים - אף אחד מהם לא מסוגל לבדו להוביל תקומה. השאלה איננה עוד מי אשם, אלא האם מישהו מוכן לשלם את מחיר התיקון.
החברה הישראלית נקרעה בין תפיסה ליברלית המבקשת לרסן כוח שלטוני, לבין תפיסה לאומית הדורשת משילות רחבה ויכולת הכרעה. שתי התפיסות הללו היו חלק מהצלחת ישראל, אך במקום איזון - נוצר עימות
הקרע לא נולד במלחמה. הוא התפוצץ לפניה. החברה הישראלית נקרעה בין תפיסה ליברלית המבקשת לרסן כוח שלטוני, לבין תפיסה לאומית הדורשת משילות רחבה ויכולת הכרעה. שתי התפיסות הללו היו חלק מהצלחת ישראל, אך במקום איזון - נוצר עימות. ליברליזם פרוגרסיבי מנותק מול לאומיות קהילתנית קיצונית. בלי "ו" החיבור. מתכון להתנגשות.
המחאה של 2023, הפערים בין מרכז לפריפריה, השסעים הלאומיים, האידיאולוגיים, העדתיים והדתיים - כל אלה לא נעלמו. המלחמה רק חשפה אותם. אמון הציבור בצבא, בממשלה, במערכת המשפט ובשירות הציבורי נשחק באופן שלא ניתן לשקם באמצעות סיסמאות על "אחדות". הציבור מבין היום: דיברו על איחוי, אבל לא הסכימו לשלם את מחירו.
בתוך כך, המציאות האזורית משתנה. ממשל טראמפ, שחזר לבית הלבן עם תפיסת כוח ברורה וחתירה למורשת היסטורית, מבקש מהלכים דרמטיים בזירה האזורית: נורמליזציה רחבה, שיקום עזה במתווה רב-לאומי והפחתת חיכוך שיאפשר יציבות ארוכת טווח. לישראל נפתח חלון הזדמנויות - אך גם הוצבה מגבלה ברורה: אין עוד מרחב לבריחה מאחריות מדינית ואזרחית.
לקראת בחירות 2026, המערכת הפוליטית תעמוד למבחן. פוליטיקה של שנאה ו”אנחנו או הם” תעמיק את השבר. אך גם ממשל טכני בלבד, ללא חזון ברור ובלי רפורמות עומק, לא יספיק. ישראל אינה זקוקה לעוד דיבור על פיוס, אלא למדיניות של פיוס: רפורמה בממשלה ובשירות הציבורי, הסדרה מחודשת בין הרשויות, שיקום תשתיות אזרחיות וחינוך אזרחי שמחזק לכידות.
פרופ' אסף מידניצילום: עמית שטראוסבחירות 2026 יהיו בחירות גורל. בין פוליטיקה של נקמה לפוליטיקה של אחריות. בין פירוק לאיחוי. אם נמשיך להתנהל כאילו הכול זמני - הכול יקרוס. אם נשלם את מחיר האחריות, אולי נוכל לומר ש-7 באוקטובר היה לא רק יום של חורבן, אלא גם נקודת התחלה לתקומה.
פרופ' אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט, האקדמית ת"א יפו
