המחזות שנראים בימים האחרונים ברחובות אירופה, ארה"ב ואפילו ברשתות החברתיות המקרטעות בתוך איראן, עשויים להיראות לצופה הישראלי הממוצע כסוריאליסטיים. המוני גולים איראנים מניפים את דגלי האריה והשמש וצועקים "ביבי ג'ון" (בתרגום מילולי: ביבי נשמה). מה גורם לחלקים גדולים מעם שהיה תחת שטיפת מוח אנטי-ציונית במשך עשורים להעריץ דווקא את מנהיג ישראל? כדי להבין את זה, צריך לעשות סדר בזיכרון ההיסטורי של העם הפרסי.
הקשר בין האיראנים ליהודים אינו עניין של אינטרס פוליטי רגעי - מדובר בברית שהולכת יותר מ-2,500 שנה אחורה. בתודעה הפרסית, כורש הגדול הוא לא רק דמות היסטורית, אלא סמל לחופש וצדק, מי שהעניק ליהודים את הזכות להקים מחדש את בית המקדש ולדבוק באמונתם כיהודים.
היום, הגלגל ההיסטורי מסתובב: האיראנים רואים בנתניהו את מי שמחזיר להם "טובה תחת טובה". אם כורש הציל את עם ישראל מהגלות, נתניהו נתפס בעיניהם כמי שעשוי לגאול את העם האיראני מהכיבוש הפנימי של משטר האייתוללות. עבורם, תקיפה ישראלית היא לא הכרזת מלחמה על איראן, אלא מבצע שחרור מהכיבוש האסלאמי. אילו ישראל הייתה נמנעת מפעולה, הברית העתיקה היתה נפגעת אנושות.
התופעה הזו לא חדשה, כבר במלחמת 12 הימים ראינו ניצנים של תמיכה. למרות שטיפת המוח העקבית של המשטר באיראן נגד ישראל ולמרות שיבושי התקשורת, דלפו לרשת סרטונים של צעירים אמיצים ברחבי איראן מרססים גרפיטי לילי: "ביבי תכה בהם", "ביבי תודה". אלו לא היו קולות בודדים, אלא זעקה של דור שלם שמרגיש שבוי במדינתו שלו. האיראנים מתחננים כבר שנים ליד חזקה שתערער את יציבות הדיקטטורה האכזרית שחונקת אותם מזה 47 שנים.
רבים שואלים: אם בחו"ל חוגגים, למה באיראן עצמה אנחנו לא רואים מיליונים בכיכרות ביום שאחרי נפילת חמינאי? יש לכך כמה סיבות, ואלו המרכזיות שבהן:
1. ערפל קרב. המשטר צמצם משמעותית את התקשורת כדי למנוע התארגנות וכדי להסתיר את המתרחש. האזרח הממוצע נמצא בערפל מידע מוחלט, כעת ניתן לראות מעט מאוד ממה שמתרחש ברחובות איראן.
2. הישרדות בסיסית. המדינה נמצאת תחת הפגזות ובדיוק כמו בישראל, השכל הישר של האיראני הממוצע אומר לו שעם כל השמחה על נפילת העריץ, כרגע המשימה היא לשרוד את ההפצצות ולדאוג למשפחה.
3. הפחד מהחיה הפצועה. כוחות הביטחון והבסיג' עדין חמושים ומסתובבים ברחובות ובדרכים ראשיות, והם לא בוחלים באמצעים. אלו אנשים מתוסכלים שמבינים כי המציאות משתנה ואין להם מה להפסיד. הדיווחים על כך שהם מסתתרים בבתי-ספר לאחר שבסיסיהם הופצצו מעידים על הלחץ שבו הם נמצאים, אך הם עדין מסוכנים מאוד.
4. המתנה למנהיגות. הרחוב מחכה לאות. עיניהם של רבים נשואות ליורש העצר, רזה פהלווי, ומחכות לקריאה הרשמית לצאת לרחובות שתסמן את תחילת העידן החדש.
בעוד שבתוך איראן שורר שקט מתוח תחת ערפל קרב, הקהילות האיראניות בחו"ל פשוט בוערות. אלו לא רק הפגנות של סולידריות; זוהי התפרצות של רגשות שנאגרו במשך כמעט חצי מאה
בעוד שבתוך איראן שורר שקט מתוח תחת ערפל קרב, הקהילות האיראניות בחו"ל- בלוס אנג'לס (או כפי שהם מכנים אותה, "טהראנג'לס"), בלונדון ובטורנטו – פשוט בוערות. אלו לא רק הפגנות של סולידריות; זוהי התפרצות של רגשות שנאגרו במשך כמעט חצי מאה. מי שעומדים בכיכרות וצועקים "ביבי ג'ון" הם אנשים שהטראומה של שלטון האייתוללות חקוקה בבשרם ובתעודות הזהות שלהם.
בשיחותיי עם גולים איראנים אני שומעת את אותם הקולות: הקלה עצומה. עבור רבים מהם, היציאה מהמולדת לא הייתה בחירה בחיים טובים יותר, אלא בריחה על נפשם. הם הותירו מאחור בתים, קריירות, תרבות וזיכרונות, ונדחקו לחיות כפליטים פוליטיים לאחר שחוו את נחת זרועו של המשטר. חלקם נושאים את הצלקות מחדרי החקירות של כלא "אווין" הידוע לשמצה; אחרים נאלצו לצפות ביקיריהם מובלים לגרדום רק בגלל שביקשו חירות.
דנה שמח| צילום: סטודיו יאקשכשבני הקהילה האיראנית צועקים "ביבי ג'ון", הם לא רק מהללים מנהיג זר - הם מבטאים הכרת תודה על כך שמישהו, סוף סוף, העז לסדוק את חומות הכלא שבו חיו יקיריהם במשך 47 שנים. עבורם, הפעולה הישראלית נתפסת כ"ניתוח להסרת הגידול" שהם עצמם לא יכלו לבצע. זוהי תקווה יוקדת שיום אחד, אולי קרוב מכפי שחשבו, הם יוכלו לעלות על טיסה חזרה לטהרן, לנשום את אוויר הרי האלבורז כבני חורין, ולסגור מעגל היסטורי של אלפי שנים- מהחירות שהעניק כורש ועד לחירות שהם מקווים להחזיר לעצמם היום.
דנה שמח היא חוקרת ומרצה על הרחוב האיראני ומחאת האזרחים מאז המהפכה האיראנית
