בחדר הייעוץ יושבת מולי אישה בת 52 עם גידול בשד. לפני עשרים שנה הייתי אומר לה מה אני מתכוון לעשות. היום אני אומר לה שאנחנו שולחים את הגידול לבדיקה, ושהתשובה תקבע אם היא זקוקה לכימותרפיה או שאפשר לחסוך לה אותה לגמרי.
(צילום: shutterstock)
הבדיקה הזו היא נס קטן. היא חוסכת לחולות חודשים של סבל ולמערכת הבריאות הון עתק. היא גם לא פותחה כאן. זה הרגע שבו כדאי לעצור ולשאול שאלה שנשמעת יבשה אבל נוגעת לכל אחד מאיתנו: כמה שווה למדינת ישראל להיות מעצמה של מחקר רפואי — ומה קורה כשהיא מוותרת על זה בלי לשים לב.
מה באמת קורה אחרי תגלית
רובנו מדמיינים מחקר רפואי כרגע אחד: מדען, מעבדה, תגלית. בפועל התגלית היא רק היריה הראשונה.
נניח שחוקר ישראלי מזהה סמן ביולוגי חדש לסרטן. בשלב הראשון זה מאמר, אחר כך זה פטנט. סביב הפטנט קמה חברה, שמעסיקה עובדים ומגייסת הון. החברה מריצה ניסויים קליניים בבתי חולים ישראליים ומשלמת עליהם. היא מפתחת בדיקה, מייצרת אותה, ומוכרת אותה בעולם. ואז היא משלמת כאן מסים.
בכל אחד מהשלבים האלה נכנס כסף חדש למשק ונבנית תשתית שתאפשר את התגלית הבאה. לכן אי אפשר למדוד מחקר רפואי לפי גובה המענק שקיבל החוקר. צריך למדוד את כל השרשרת שנוצרה בעקבותיו.
חמישה מיליארד דולר - ועדיין רק קצה הפוטנציאל
זה כבר לא תחום נישה. ב-2024 הושקעו בחברות ישראליות במדעי החיים כ-2.7 מיליארד דולר. יצוא הציוד הרפואי עמד על כ־3.4 מיליארד דולר ויצוא התרופות על כ־1.8 מיליארד. בשני התחומים האלה בלבד מדובר ביותר מחמישה מיליארד דולר בשנה.
חברת תוכנה יכולה לצמצם הוצאות ולחכות שהשוק יתאושש. חברת ביוטכנולוגיה שנמצאת באמצע ניסוי קליני לא יכולה לעצור את השעון: יש חולים שמגויסים, פרוטוקול שמחייב, רגולציה שלא ממתינה. כשהמימון נפסק באמצע, לא מדובר בעיכוב. נמחקות שנים של עבודה
נתון אחד מספר את הסיפור טוב מכולם: כ-58% מההשקעות הפרטיות בתחום הגיעו ממשקיעים זרים. ישראל מייצאת ידע, ובמקביל מייבאת הון, מומחיות ופעילות עסקית שלא הייתה יכולה להתקיים על בסיס השוק המקומי לבדו.
גם התמונה הרחבה מצביעה לאותו כיוון. מאז 2019 גייסו חברות דיפ־טק ישראליות כ-28.6 מיליארד דולר, וכרבע מהסכום הזה הלך למכשור רפואי, פארמה וביוטכנולוגיה. חלק ניכר מהיתרון הטכנולוגי הישראלי נמצא כבר היום בדיוק בנקודת המפגש שבין מדע, הנדסה ורפואה.
מה שקרה ב-2025
ואז הגיעה שנה שבה כל זה כמעט נעצר. ב-2025 צנחו ההשקעות הפרטיות במדעי החיים ובהלת'-טק הישראלי בכ-40%, לשפל של חמש שנים.
בתעשיות אחרות ירידה כזאת היא האטה. כאן היא משהו אחר. חברת תוכנה יכולה לצמצם הוצאות ולחכות שהשוק יתאושש. חברת ביוטכנולוגיה שנמצאת באמצע ניסוי קליני לא יכולה לעצור את השעון: יש חולים שמגויסים, פרוטוקול שמחייב, רגולציה שלא ממתינה. כשהמימון נפסק באמצע, לא מדובר בעיכוב. נמחקות שנים של עבודה.
והחלופה, ברוב המקרים, אינה שהרעיון מת. החלופה היא שהוא עובר דירה. החוקר מגלה כאן, אבל כשאין הון להמשך, החברה מחפשת משקיעים מעבר לים. אחריהם עוברים הניסויים הקליניים, ההנהלה, הייצור והקניין הרוחני. ישראל נשארת עם ההישג המדעי, ומדינה אחרת בונה עליו תעשייה.
זו בדיוק הנקודה: לא מספיק שהתגלית תיוולד כאן. צריך שגם החברה שתצמח ממנה תוכל לגדול כאן.
הפרדוקס האונקולוגי: יש לנו הכול, וזה לא מתחבר
התמונה מקבלת צבע כשמסתכלים על תחום אחד שאני מכיר מקרוב. על הנייר, ישראל היא חלום עבור מחקר סרטן: מערכת בריאות מרוכזת יחסית, מאגרי מידע קליניים שנצברו לאורך עשרות שנים, תשתיות גנומיקה ובינה מלאכותית, בתי חולים אוניברסיטאיים ויכולת לגייס מטופלים במהירות. אין לנו מחסור ברעיונות. יש לנו קושי להפוך רעיון למחקר גדול, מסודר, ממומן ובעל השפעה על הטיפול.
רוב המחקר האונקולוגי שנעשה כאן הוא יחסית קטן וחד-מרכזי: מחלקה אחת, כמה עשרות חולים, מאמר. זה מכובד, אבל אין בו כוח סטטיסטי לשנות פרוטוקול טיפול באף מקום בעולם.
והנה הפרדוקס הגדול. כולם מדברים על "יתרון המידע הישראלי", אבל בפועל התיק הקליני יושב בבית חולים אחד, הפתולוגיה במעבדה אחרת, ההדמיה במקום שלישי, הגנומיקה ברביעי, והתוצאות ארוכות הטווח נמצאות בקופת החולים. כדי לחבר את כל אלה למחקר אחד נדרשים חודשים של חוזים, אישורים ומסמכי פרטיות. משרד הבריאות הקים את תשתית "כינרת" בדיוק כדי לפתור את זה. השאלה היא לא אם הרעיון נכון, אלא אם הוא ייושם.
המשאב היקר ביותר, אגב, אינו כסף. הוא זמן של רופא. אותו אדם שאמור להוביל את המחקר הוא גם מי שמנתח, מקבל בקליניקה ונמצא בתורנות. אין לו זמן מחקר מוגן. התוצאה היא שהמחקר נדחק לערבים ולסופי שבוע, ולעיתים קרובות פשוט נזנח באמצע. תוכניות כמו MAVRI מכוונות בדיוק לנקודה הזאת, אבל בסדר גודל שעדיין קטן מהצורך.
יש לזה גם צד שנוגע לשוויון, ולא רק למדע. הניסויים מרוכזים במרכזים הגדולים. חולה שמטופל בבית חולים בפריפריה נהנה מסיכוי נמוך משמעותית שיוצע לו ניסוי קליני. זו כבר לא שאלה מחקרית אלא שאלה של גישה לטיפול. הכלים לשינוי כבר קיימים והוכחו בשנים האחרונות: ביקורים היברידיים, ניטור מרחוק, משלוח תרופות הביתה. חסרה החלטה שזה יעד לאומי.
ומילה על כספי הפארמה, שמעוררים סביבם אי-נוחות מיותרת. ישראל מקבלת מחברות התרופות מימון משמעותי לניסויים קליניים, וזה דבר טוב: הוא מביא לחולים תרופות שאין להן תחליף, ומכשיר צוותי מחקר. הבעיה אינה הכסף אלא מה עושים בו. לרוב הוא נשאר תקציב פרויקטלי שנגמר עם הניסוי, ואינו הופך לרכזי מחקר קבועים, למערכות נתונים או להכשרת רופאים־חוקרים. חלק קבוע מההכנסות האלה צריך לחזור לתשתית.
אפשר לתמצת את כל הפער במשפט אחד: ישראל היום היא בעיקר אתר טוב שמבצע מחקר של חברה בינלאומית. היעד צריך להיות שותפה שמובילה מחקרים, שואלת את השאלות ומנתחת את הנתונים. וכדי להגיע לשם צריך קודם כול לדעת איפה אנחנו עומדים. כיום אין בישראל תמונה לאומית מעודכנת של מספר המחקרים האונקולוגיים, משך הזמן מאישור עד גיוס החולה הראשון, או מספר החולים הישראלים שקיבלו דרכם גישה לטיפול חדש. קשה לנהל מה שלא מודדים.
תפקיד המדינה: לא לממן הכול, לגשר על הסיכון
אני לא טוען שהמדינה צריכה לממן כל סטארט־אפ רפואי. תפקידה ממוקד יותר: להיכנס בדיוק לנקודות שבהן יש כשל שוק. הטכנולוגיה מבטיחה, אבל הסיכון עדיין גדול מדי והדרך לשוק ארוכה מדי בשביל משקיע פרטי.
בתחום הרפואי הפער הזה קיצוני במיוחד. בשלב מוקדם קשה להוכיח שהמוצר עובד, אבל צריך הרבה כסף כדי להגיע בכלל לשלב שבו אפשר להוכיח. תמיכה ציבורית חכמה היא הגשר על פני התהום הזאת.
זה לא רעיון תיאורטי. במסגרת התוכנית הלאומית לביו-קונברג'נס הושקעו בשנים האחרונות, יחד עם המגזר הפרטי, קרוב למיליארד שקל, ומספר החברות הפעילות בתחום הגיע לכ-186. זו בדיוק הצורה הנכונה: כסף ציבורי שאינו מחליף את השוק הפרטי, אלא מאפשר לו להיכנס.
הרווח שלא מופיע בשום דוח
ועדיין, גם החשבון הזה חלקי. אם מחקר ישראלי מאפשר לזהות סרטן מוקדם יותר, למנוע טיפול מיותר או לבחור מראש את התרופה הנכונה, התועלת לא נגמרת במכירות של החברה שפיתחה אותו.
מערכת הבריאות חוסכת אשפוזים, בדיקות וטיפולים שאינם מועילים. חולים חיים שנים ארוכות יותר, עובדים זמן רב יותר ושומרים על איכות חיים. משפחות חוסכות אובדן הכנסה, שעות טיפול ועומס נפשי שאין לו מחיר.
וזה השילוב הנדיר שיש כאן. בסייבר, הצלחה מייצרת ערך כלכלי וביטחוני. במחקר רפואי, אותה השקעה מייצרת גם צמיחה כלכלית וגם שנות חיים בריאות. מעטים התחומים שבהם שני הדברים האלה נוסעים על אותו כביש.
צריך לומר גם את הצד הפחות נעים: לא כל מחקר יצליח. יש רעיונות שלא יבשילו, ניסויים שייכשלו וחברות שלא יגיעו לשוק. אי אפשר להבטיח שכל שקל יחזיר סכום ידוע מראש. אבל זה טבעה של השקעה במחקר, לא כישלון של מדיניות.
השאלה שאנחנו שואלים לא נכון
בכל דיון תקציבי חוזרת אותה שאלה: כמה עולה למדינה להשקיע במחקר רפואי.
פרופ' משה פפאזו כנראה השאלה הלא נכונה. השאלה הנכונה היא כמה יעלה לנו אם התגליות של המדענים והרופאים הישראלים יהפכו לתעשיות גדולות — במדינות אחרות.
התשובה כוללת הרבה יותר מהכנסות שאבדו. היא כוללת חברות שלא הוקמו כאן, עובדים שלא נקלטו, פטנטים שנרשמו בחו״ל, השקעות שלא הגיעו, ומערכת בריאות ישראלית שמשלמת מחיר מלא על חדשנות שנולדה בתוכה.
בחזרה לאישה שיושבת מולי בחדר הייעוץ. היא לא שואלת איפה פותחה הבדיקה, והיא צודקת. אבל מי שמחליט על תקציבי המדינה כן צריך לשאול. כי הבדיקה הבאה, זו שתציל את החולה הבא, כבר נמצאת היום במעבדה כלשהי בישראל - והשאלה היחידה היא אם היא תגדל כאן.
פרופ׳ משה פפא הוא מנתח אונקולוגי בכיר ולשעבר מנהל מחלקת הכירורגיה הכללית והאונקולוגית במרכז הרפואי שיבא
