בעוד הדיווחים על נושאות המטוסים האמריקאיות שעושות את דרכן לאזור נשמעים כהלמות תופי מלחמה, עולה השאלה: האם המציאות הגיאופוליטית באמת כלואה בתוך שתי אופציות – הסכם גרעין מקיף או עימות צבאי? או שמתחת לרדאר, נסללת כעת "הדרך השלישית": עסקה טקטית שתאפשר לכל הצדדים לרדת מהעץ מבלי להכריז על כניעה?
ממש היום, כששליחי טראמפ יתיישבו בז'נבה מול שר החוץ האיראני, נהמת חיל האוויר האמריקאי תהדהד ברקע. השאלה שבאוויר היא האם טראמפ שולח את הכוחות כדי לפתוח במערכה, או כדי לכפות על האיראנים "מרחב הסכמה" (ZOPA) חדש – כזה שבו המחיר של סירוב למשא ומתן הופך לבלתי נסבל.
אומנות האולטימטום
סגנון המשא ומתן של טראמפ מעולם לא היה מעודן. הוא מבוסס על יצירת איום אמין ומוחשי, שמטרתו להפוך את ה"סטטוס קוו" ליקר מדי עבור היריב. ראינו זאת ב-2017 מול צפון קוריאה, כשנאום ה"אש ותמרות עשן" הקיצוני שימש כלי לשבירת הקיפאון והוביל לפסגת סינגפור. אולם, חשוב לזכור: האולטימטום ההוא לא התממש לכדי פירוק מלא של צפון קוריאה מגרעין. הוא השיג תזוזה טקטית בלבד.
גם בזירה הרוסית-אוקראינית טראמפ הפעיל "אולטימטום כפול" ולחץ על כל השחקנים: לאוקראינה רמז על הפסקת סיוע אם לא תתגמש, ולרוסיה איים בחימוש שובר שוויון אם לא תנצור את האש. גם שם, למרות הלחץ הכבד והתקרבות מסוימת בין הצדדים, המציאות בשטח מלמדת שהאולטימטום לבדו אינו מבטיח הכרעה. האם עיבוי הכוחות כעת מול איראן הוא ה"מקל" שנועד לייצר תנועה דומה? כשהחלופה להסכם (ה-BATNA) הופכת למסוכנת, פתאום פשרות שבעבר נחשבו לבלתי אפשריות הופכות לאופציה רלוונטית.
הדרך השלישית: העסקה הטקטית
בניגוד להסכם אסטרטגי היסטורי ששואף לפתור את הסכסוך מהשורש, הדרך השלישית היא עסקה טקטית – מנגנון לניהול סיכונים המבוסס על "שקט תמורת חמצן". זוהי לא "עסקת חלומות", אלא פתרון פונקציונלי שנועד לנהל את המצב:
● הצד האיראני: ויתור על נכסים טקטיים כמו רמת העשרה מסוימת או ריסון שלוחות (פרוקסי), בתמורה ל"חמצן" כלכלי נחוץ כל-כך בדמות פטורים ממכירת נפט והפשרת נכסים.
● הצד האמריקאי: השגת שקט תעשייתי והקפאה מוכחת, שיאפשרו לטראמפ לממש את הבטחתו להימנע ממלחמות ומערכות צבאיות יקרות ונצחיות.
בין עזה לטהראן: הזווית הישראלית
את אותה גישה ניתן לזהות גם בלחץ שהפעיל טראמפ בעזה. שם, המסר היה דומה: שימוש בכוח לא כדי להכריע את המערכה צבאית בלבד, אלא כדי לכפות "מסגרת עסקה" של החלפת נכסים: חטופים תמורת שיקום וביטחון.
דנה וולףצילום: גבריאל בהרליהמבחינת ישראל, "הדרך השלישית" מציבה דילמה מורכבת. ירושלים חוששת מהסכם חלקי שיקפיא איום מיידי אך יותיר איראן מסוכנת. זהו המשך של דפוס מוכר: ניהול הסכסוך במקום הכרעה. חשוב להודות ביושר כי בדומה לשיחות על עזה, גם כאן השפעתה של ישראל על התוצאה הסופית של המשא ומתן בין המעצמות מוגבלת מאוד. עבור העם היושב בציון, המשמעות היא המשך מציאות שברירית, שבה השקט נשען על מאזן זמני בלבד.
המבחן הגדול
האם הפעם מדובר באיום סרק, בהכנה אמיתית לתקיפה, או בטקטיקת המשא ומתן האגרסיבית ביותר שנראתה באזור כדי לפתוח את אותה דרך שלישית? הפגישה בז'נבה תספק לנו תשובות ראשונות. עבור טראמפ, המטרה היא כנראה "לסגור עסקה". עבור האיראנים, השאלה היא האם הם מזהים בנושאות המטוסים הזדמנות לירידה מכובדת מהעץ, או סיבה להתבצרות.
ד"ר דנה וולף היא מומחית למשפט בינלאומי ומשא ומתן, אוניברסיטת רייכמן
