מחר, 15 בספטמבר, נציין חמש שנים להסכמי אברהם – ההישג הדיפלומטי המרשים ביותר של ישראל בעשורים האחרונים. ההסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא יצרו רק קשרים מדיניים וכלכליים, אלא גם פרצו לראשונה גבולות חברתיים ותרבותיים. מאות אלפי ישראלים טיילו במפרץ, פתחו שותפויות עסקיות, וגילו עולם ערבי חדש, לעיתים חם ומסביר פנים, לעיתים פשוט שגרתי – ובעיקר נורמלי.
אך מחר קטאר צפויה לארח פסגה ערבית שתדון בצעדי חרם על ישראל – אירוניה צורבת. ניסיון החיסול בדוחא של בכיר הנהגת חמאס אינו "הישג מבצעי" אלא מהלך שמסמל שינוי אסטרטגי במדיניות ישראל כלפי קטאר – מדינה שמציגה עצמה כמתווכת, אך בפועל מתפקדת כזאב בעור כבש. קטאר היא זו שדוחפת שוב ושוב את הנרטיב שישראל היא שמסכלת ביודעין את עסקאות החטופים, בעוד שבפועל היא נמנעת מלהפעיל את מנופי הלחץ האמיתיים שבידיה. אין לה אינטרס שחמאס יוותר על שליטתו בעזה, גם אם תדמיתית היא טוענת אחרת. מי שמבקש להבין את עמדתה האמיתית צריך להסתכל על אל־ג'זירה: הערוץ הוא המנוף התודעתי המרכזי שדרכו קטאר מעצבת דעת קהל. שינוי בטון האוהד כלפי חמאס היה יכול לערער מיד את הלגיטימציה של הארגון – אך קטאר בוחרת שלא לעשות זאת.
מירוץ לתחתית – מקומי ובינלאומי
האירוניה כפולה: ההסכמים, שנועדו להביא יציבות אזורית, מתערערים דווקא בגלל דינמיקה של פופוליזם שמתרחשת בישראל ובמערב במקביל. אלו לא שני תהליכים נפרדים – הם מזינים זה את זה.
כך היה, למשל, באוגוסט: בריאיון ל-i24 בעברית אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הוא "מרגיש חיבור לחזון הארץ המובטחת וארץ ישראל הגדולה". אמירה שבעיני רוב הישראלים נתפסת כמשהו סמלי בלבד, נפלה כפרי בשל לידיהם של אויבי ישראל. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שמקדם בעצמו מדיניות ניאו-עות'מאנית, הציג אותה כהוכחה לכך שישראל מקדמת באופן אקטיבי את חזון "ארץ ישראל השלמה". התעמולה האנטי־ישראלית מיהרה להרים את הכפפה, להפוך את הציטוט לכלי תעמולה אפקטיבי, לקשר אותו למדיניות הישראלית בשטח ולהציף אותו בזירה הערבית. הסערה הייתה כה גדולה, שנתניהו נאלץ כעבור שבועות לפרסם הבהרה רשמית כי לישראל אין כל תביעות טריטוריאליות כלפי שכנותיה.
במלאת חמש שנים להסכמים, האתגר שלנו אינו רק לשוב לדיפלומטיה – אלא לפעול אקטיבית גם ברמה התודעתית, כדי לצמצם את הסיכון ולהקטין את הנזק. עתיד ההסכמים – ואולי עתיד היציבות במזרח התיכון כולו – תלוי בכך
במערב, במקביל, מנהיגים מתחרים בהצהרות פופוליסטיות משלהם. נשיא צרפת עמנואל מקרון איים להוביל מהלך להכרה במדינה פלסטינית באו״ם; ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ׳ס אף הצהיר כי "לו היה בידיו נשק גרעיני היה עוצר את ישראל". הצהרות כאלה אולי נועדו לצבור נקודות בזירה הפוליטית המקומית, אך בפועל הן מזינות את התעמולה האנטי-ישראלית, מחזקות את הנרטיב של אויבי ישראל ומערערות עוד יותר את יסודות ההסכמים.
כך נוצר מירוץ בינלאומי לתחתית: כל אמירה פופוליסטית בצד אחד מזינה את הקיצוניות בצד השני. ברשתות החברתיות דווקא הקולות הפרובוקטיביים זוכים להדהוד, והמחיר האמיתי הוא היחלשותה של ישראל ופגיעה ישירה בהסכמי אברהם.
נקודת השבר – נושא הסיפוח
חשוב לזכור: אחד התנאים לנורמליזציה עם האמירויות היה הקפאת תוכניות הסיפוח. דווקא משום כך, כל אמירה על ריבונות וכל רמיזה ל"ארץ ישראל השלמה" הופכות לנקודת תורפה מסוכנת. גם אם אין מדובר במדיניות רשמית, השיח על סיפוח נתפס בעולם הערבי כאיום ממשי ומאיים להביא את ההסכמים לשבריריות חסרת תקדים. לא בטוח שנגיע לניתוק מלא, אבל אנחנו במצב הרגיש ביותר מאז נחתמו ההסכמים.
לאן ממשיכים מכאן?
הסכמי אברהם אינם הסכם שגרתי; הם פריצת דרך שיכולה הייתה להפוך למודל ליציבות אזורית. אבל הם אינם חסינים מפני פופוליזם, מקומי ובינלאומי, שמזין את עצמו ונסמך על כל מילה שנאמרת. כמדינה דמוקרטית יש לנו נקודת תורפה ברורה: חופש הביטוי הפוליטי מייצר אינספור אמירות שסופן להפוך לנשק בידי אויבינו. דווקא משום כך, נדרשת מודעות עמוקה לחשיבות המילים, הקפדה על תקשורת אחראית ושמירה על ערוצים תקינים מול שותפינו.
שירי פיין גרוסמןבמלאת חמש שנים להסכמים, האתגר שלנו אינו רק לשוב לדיפלומטיה – אלא לפעול אקטיבית גם ברמה התודעתית, כדי לצמצם את הסיכון ולהקטין את הנזק. עתיד ההסכמים – ואולי עתיד היציבות במזרח התיכון כולו – תלוי בכך.
הכותבת היא בכירה במל״ל לשעבר, מומחית לתהליכי הנורמליזציה עם מדינות האיזור וחברת פורום דבורה
