בחודשים האחרונים, מאז פרץ גל המחאות הנרחב נגד המשטר באיראן, וביתר שאת מאז יצאו ישראל וארצות הברית למלחמה ברפובליקה האיסלאמית, הקשב הביטחוני מופנה בעיקרו לזירה הזו. לכך התווספה גם הזירה הלבנונית והתמרון הקרקעי בדרום המדינה, אחרי שחיזבאללה החליט להצטרף למערכה ולסייע לפטרוניו בטהרן. הזירה הפלסטינית, ובכללה הזירה העזתית, ירדה מהכותרות לעת עתה - אך כחצי שנה בלבד אחרי הפסקת האש מול חמאס, וברקע הקמת מועצת השלום של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וההכרזות האמריקניות על "שלום במזרח התיכון", עדיין ישנן שאלות פתוחות רבות בנוגע לגורל הרצועה - כשהשקט היחסי עלול להתלקח בכל רגע.
תיעוד מחיסול מחבל חמאס ברצועה בשבוע שעבר
(צילום: דובר צה"ל )
4 צפייה בגלריה
אל-חיה, נתניהו וטראמפ
(צילום: AP Photo/Alex Brandon, REUTERS/Amir Cohen, AP Photo/Khalil Hamra, REUTERS/Nathan Howard)
מי שולט היום בעזה?
בפועל, השליטה ברצועת עזה מחולקת. מצד אחד, חמאס ממשיך לשלוט ולנהל את חיי היומיום באזורים שבשליטתו - כ-45% משטח הרצועה - כולל משטרה, גביית מיסים, והפעלת מנגנונים אזרחיים נוספים. מצד שני, ישראל שולטת בכ-55% מהשטח, בעיקר דרך אזורי חיץ ונוכחות צבאית מתמשכת. התוצאה: מציאות של "שלטון כפול" ברצועה ללא ריבונות מלאה לאף צד. חמאס נעזר בפלגים הפלסטינים וביניהם הג'יהאד האיסלאמי והמוג'אהדין לניהול ענייני הרצועה - אבל לא באופן ניכר.
מי מנהיג את חמאס בעזה?
הנהגת חמאס פועלת כיום במבנה מבוזר יחסית, על רקע הפגיעות והחיסלוים שספגו בכירי הארגון במהלך המלחמה עם ישראל ובצל הלחצים הפנימיים ברצועה. לצד דמויות מדיניות בולטות כמו חליל אל-חיה, צף לאחרונה שמו של עלי אל-עמודי כאחד מהגורמים המשפיעים בזירה הפנימית, והוא אף מוגדר כממשיך את דרכו של יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה עד לחיסולו ואחד מאדריכלי טבח 7 באוקטובר.
לפי מקורות פלסטיניים, מינויו ותפקידו של אל-עמודי תרמו גם למחלוקות בתוך התנועה ואף להשפעה על דחיית הבחירות הפנימיות. במקביל, הנהגת השטח והזרוע הצבאית של ארגון הטרור ממשיכות לפעול מתחת לרדאר, תוך שמירה על מבנה היררכי גמיש.
מה לגבי הבחירות להנהגת הארגון?
לפי מקורות פלסטיניים, הבחירות הפנימיות נדחו, בין היתר בשל מחלוקות פנימיות ותנאי המלחמה. ההערכה היא שהן יתקיימו בסוף שנת 2026, במיוחד כאשר אין יציבות ביטחונית או הסדר פוליטי ברור ברצועה.
מה סטטוס ההצעה לפירוק חמאס מנשק?
נכון לעכשיו, אין התקדמות ממשית בנושא פירוק ארגון הטרור הנשק, במסגרת המאמצים שהוביל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עם תוכנית 20 הנקודות לרצועת עזה. חמאס ממשיך לדחות כל דיון בכך לפני השלמת השלב הראשון של הסכם הפסקת האש, לטענתו.
עיקרי הדרישות של חמאס הם: "הפסקה מוחלטת של הפרות ישראליות של הפסקת האש"; נסיגה ישראלית מאזורים מסוימים (רפיח, בית חאנון) ופירוק עמדות צבאיות; פתיחת מעברים (בעיקר רפיח) והגדלת מעבר חולים ונוסעים; הכנסת 600 משאיות סיוע ביום; קידום שיקום הרצועה והעברת ניהולה לוועדה לאומית.
חמאס והפלגים הפלסטיניים נוטים לדחות את דרישת פירוק הנשק בשלב זה ומוכנים לדון בכך רק במסגרת "פתרון כולל עם ערבויות בינלאומיות". הם תומכים בנסיגה ישראלית הדרגתית שתוביל לסיום הלחימה, הסרת המצור ושיקום הרצועה.
בסוף השבוע הגיעה לקהיר משלחת מו״מ של הארגון בראשות חליל אל-חיה, ופתחה בשיחות עם המודיעין המצרי. לפי מקורות בארגון, הדיונים מתמקדים בשלב זה "בדרישה להפסיק את ההפרות הישראליות ולהשלים את התחייבויות השלב הראשון כמו הכנסת סיוע, פתיחת המעברים והתקדמות בנסיגה ולא בסוגיית הנשק".
במקביל, יוזמות בינלאומיות, בהן זו של מנכ"ל מועצת השלום ניקולאי מלאדנוב, עדיין מונחות על השולחן, אך לא מתקדמות בפועל. הפער בין דרישת ישראל לפירוז מלא לבין עמדת חמאס המתנה זאת בנסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה ובערבויות בינלאומיות ממשיך להשאיר את הסוגייה בנקודת קיפאון.
האם ועדת הטכנוקרטים עובדת?
לא באמת. הוועדה שאמורה לנהל את הרצועה מבחינה אזרחית עדיין תקועה בקהיר. אין לה תקציב, אין לה מנגנונים, ואין לה שליטה בשטח. היא גם לא יכולה לפעול באזורים שבשליטת ישראל או חמאס בלי להיתקל בהתנגדות. בפועל, מדובר בגוף "על הנייר" בלבד.
איך נראים החיים בעזה היום?
תנאי המחייה קשים מאוד: כ-1.5 מיליון תושבים חיים באוהלים או במבנים זמניים. שיעור האבטלה נע סביב 80%, כ-90% מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני, אספקת הסיוע מוגבלת (כ-130 משאיות נכנסות ביום במקום 600 לפי ההסכמים), והמציאות היומיומית היא של מחסור במים, חשמל, תחבורה ושירותים בסיסיים. רבים ברצועה רואים במצב הנוכחי "גרוע מהמלחמה".
ראש מיליציית אבו שבאב משפיל מ"פ חמאס שנתפס
רוב האוכלוסייה מרוכזת במחנות עקורים, בעיקר בדרום הרצועה ובאזורים צפופים אחרים. שיקום כמעט ולא החל בפועל. יש דיבורים על פרויקטים באזורים שבשליטת ישראל, בקרב ה"מיליציות" כמו אבו שבאב ואל-אסטל, אך הפרויקטין הללו לא מתקדמים משמעותית ואין להם לגיטימציה רחבה.
מה עם ה"מיליציות" והכוח הצבאי של חמאס?
לפי הערכות, חמאס עדיין מחזיק ביכולות צבאיות מסוימות, בעיקר אמצעי לחימה קלים, מטענים ומערכות הגנה מקומיות, אך היקף הייצור והתשתיות הצבאיות נפגע משמעותית מאז תחילת המלחמה, ואין עדויות ברורות לייצור נשק בקנה מידה רחב.
במקביל, נרשמת עלייה בפעילות של "מיליציות" מקומיות שמשתפות פעולה עם ישראל. מיליציה כזו ששמה עולה תכופות היא זו של אבו שבאב, שבראשה עומד כיום רסאן אל-דהייני, שלפי מקורות הרחיבה את פעילותה באזור רפיח ואף מנסה לבסס שליטה אזרחית באמצעות פתיחת מוסדות כמו בית ספר ובית חולים.
4 צפייה בגלריה
סעודת איפטאר בחאן יונס במהלך חודש הרמדאן. תנאי המחייה ברצועה קשים
(צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)
לצד זאת, קיימות קבוצות נוספות הפועלות, בתיאום או בשיתוף פעולה עם ישראל, כולל פעולות נקודתיות נגד פעילי חמאס בתוך אזורי שליטתה. התוצאה היא מציאות מורכבת יותר בשטח: לא רק עימות בין ישראל לחמאס, אלא גם ריבוי שחקנים חמושים, שמערערים עוד יותר את היציבות הפנימית ברצועה.
אז לאן זה הולך?
שלושה תרחישים מרכזיים על הפרק: הראשון - קיפאון מתמשך, כאשר המצב הנוכחי נמשך ללא פתרון; השני - הסדר חלקי שכולל התקדמות רק בנושאים הומניטריים ללא פתרון מדיני עמוק, כאשר הפער בין הדרישות של ישראל לבין עמדת חמאס - במיוחד סביב נושא הנשק - ממשיך לטרפד כל פריצת דרך; והשלישי - חזרה ללחימה.
