השבוע העידה טס מאיר האמיצה, בפנים גלויות, בוועדת הכנסת המשולבת על פגיעות מיניות טקסיות שעברה בילדותה. היא רצתה לדבר על הפחד שהיא מרגישה ועל החשש לחייה. במקום זה, היא עברה השתקה. יועצות משפטיות ביקשו לעצור אותה וחברות כנסת בעלות החסינות בחרו שלא לאתגר את הייעוץ המשפטי ולא לאפשר לה לומר דברים קשים וחשובים. מסתבר שהחוק שלנו נמצא שם כדי להגן לא תמיד על מי שאני חושבת שצריך להגן, שחובה להגן.
פגיעות מיניות, בניגוד לכל שאר הפגיעות האלימות שאדם יכול לעבור, הן הפגיעות היחידות שבהן קודם כל מאשימים את הקורבן. ואם לא מאשימים אותה, מבטלים אותה. לרוב בטענות על מצבה הנפשי, למרות שידוע לכל איש מקצוע שפגיעות קשות, ובעיקר בילדות המוקדמת, משאירות על הנפש חותם שלא קל עד כדי לא אפשרי למחות.
בגיל חמש עברתי פגיעות מיניות יומיומיות על ידי מישהו שעבד אצלנו בבית ואמר שיהרוג אותי אם אספר למישהו על "המשחק הסודי" שלנו. לקח לי חודשים עד שבדמעות סיפרתי לאמא שלי, כי כבר היה עדיף למות מאשר להמשיך ככה. הגשנו תלונה, אבל הוא לא ישב בכלא. הוא היה עובד זר ולכן נשלח חזרה לארץ מולדתו להמשיך להיות פדופיל רק רחוק מהעין (להעביר פדופילים מקהילה לקהילה זאת פרקטיקה ידועה).
עברתי אונס בהשפעת סם אונס בשנת 2001. התעוררתי באמצע ולא ידעתי איך הגעתי לשם. רק באותם ימים החל השימוש בסם אונס בצורה רחבה בישראל, אבל אנחנו, הקורבנות הפוטנציאליות שלו, לא ידענו על השימוש בו. לקח לי שנים להבין איך זה קרה ועוד יותר שנים להעז ולהגיש תלונה. בשנת 2014 היה לי עימות במשטרה עם האיש ששם לי את הסם ואנס אותי. בעימות הוא טען שהייתי מעורערת נפשית ביום שהוא אנס אותי. כאילו שזו סיבה טובה. גם לגבי שימוש רחב בסם אונס לקח לחברה הרבה מאוד שנים להודות ולהכיר בקיום התופעה, בהתחלה האשימו אותנו ששתינו או שהיינו מופקרות.
אחד הדברים היותר קשים
אמת ידועה בקרב נפגעות שהגשת תלונה היא אחד הדברים היותר קשים ויותר חסרי תוחלת שנפגעת יכולה להעביר את עצמה. חקירות משפילות, מערכת משפטית שלא מתאימה לניואנסים של פגיעות מיניות ושחזור טראומה שלפעמים משתווים או מעצימים את הזוועה של הטראומה עצמה.
על פי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אחת מארבע בנות תיפגע מינית ואחד משישה בנים ייפגע. מי שנפגעה מינית בילדותה, סיכוייה להיפגע שוב בעתיד מכפילים את עצמם. כזה המקרה שלי. נפגעתי בגיל חמש במשך כמה חודשים על ידי פדופיל שלא ישב בכלא. ובגיל 15 הותקפתי פעמיים על ידי פדופיל בן שלושים וחמש, איש מפלגת העבודה. גם הוא לא ישב בכלא, למיטב ידיעתי הוא אפילו לא נחקר. האונס בהשפעת סם האונס היה הפעם השלישית שלי. אף לא אחת מהתלונות הבשילה לכדי כתב אישום, ובטח שלא להרשעה.
על סם האונס זומנתי לעימות. בחדר קטן הייתי צריכה לשבת ליד מי שסימם ואנס אותי ולספר מה קרה. למזלי ליוותה אותי אישה יקרה ממרכז נפגעות שישבה בינינו, אחרת הייתי צריכה לשבת לידו ולספר איך הוא אנס אותי. הוא כמובן טען שאני הייתי לא יציבה נפשית, ובלי שהשוטרים יגידו כלום ידעתי שהם הולכים לסגור גם את התלונה הזאת.
זה שתלונה נסגרת לא אומר שהעבירה לא בוצעה
מעל 80% מהתלונות על עבירות מין נסגרות! זה שתלונה נסגרת לא אומר שהעבירה לא בוצעה. למען האמת זה אפילו לא אומר שהתיק נחקר. במרכזי הסיוע התקבלו כבר מעל ארבעים עדויות על פגיעות מיניות טקסיות.
כשאנחנו כנפגעות מדברות על הגשת תלונה, הנחת המוצא שלנו היא שלא יהיו לכך תוצאות ממשיות חוץ מהתחושה האישית שפעלנו לתבוע את הצדק שלנו. מה שעוד אנחנו מבינות זה שלהגשת תלונה יהיו השלכות אמיתיות על מצבנו הרגשי, הנפשי והתייחסות הקהילה אלינו. לפעמיםף לוקח לנו עשרים שנה להבין, להסכים להרגיש ואז להעז להגיד בקול מה עשו לנו.
בכל השנים שאני עוסקת בתחום הזה מעולם לא פגשתי נפגעת שעברה פגיעה של גילוי עריות, שאמרה בקלות איך וממי היא נפגעה. כי בשביל מי שנפגע מהורה, ההורה הפוגע הוא גם אותו הורה שהוא פשוט אבא או אמא. ואנחנו נולדים לאהוב את ההורים, גם ואפילו כשהם פוגעים בנו
בכל השנים שאני עוסקת בתחום הזה, כנפגעת בעצמי וכפעילה בתחום, מעולם לא פגשתי נפגעת שעברה פגיעה של גילוי עריות, שאמרה בקלות איך וממי היא נפגעה. כי בשביל מי שנפגע מהורה, ההורה הפוגע הוא גם אותו הורה שהוא פשוט אבא או אמא. ואנחנו נולדים לאהוב את ההורים שלנו. גם ואפילו כשהם פוגעים בנו.
הדעת והלב לא יכולים להכיל את המחשבה שההורה, מי שהילד תלוי בו באופן מוחלט, עושה את ההפך הגמור והמוחלט מלשמור על ילדו. וילד שנפגע לא חושב שהפוגעים הם מפלצות, הוא חושב שאם זה קורה לו זה מגיע לו ושהיא או הוא לא רואים לביטחון ולהגנה. הוא מתנתק מעצמו כדי להשאר קרוב להורים הפוגעים.
ילדים נפגעים. רבע מהנשים סביבכם נפגעו. שישית מהגברים. למעלה מ-80% מהפגיעות מבוצעות על ידי אנשים מוכרים לנפגע - משפחה, חברי משפחה, מכרים, מורים, שכנים, סבים, בני דודים ואחים. אף אחד מהפוגעים האלה לא נראה כמו פדופיל. אין לו שלט על המצח ואתם לא תראו כלום אם תסתכלו לו טוב בעיניים.
מאז ששמעתי על העולם של פגיעות מיניות למטרות פולחן, למדתי כל פעם קצת ונסתי על נפשי. כפוסט טראומטית בעצמי, אני חייבת לשמור עלי לפני שאני נופלת אל השחור, והחור של הפגיעות הפולחניות הוא חור שחור שקשה להאמין שהוא אמיתי. הלב לא רוצה, המוח מסרב והגוף מתעוות בכאב. בצדק מתעוות הגוף ונשרף הלב. כמעט שאי אפשר להישיר מבט לכזה אופל. הצורך בביטחון קיומי מיד משכנע אותנו שלא יכול להיות. שרק ראש חולה יכול להמציא מציאות כזאת. וזה נכון, אבל רק חשוב לציין שהראש החולה הוא לא ראשה של הנפגעת.
יש מחיר לאמת
טס מאיר ואיתה גם ש׳ ע׳ וא׳ הן נשים צעירות, שהתבוננו לאופל בעיניים והן בכל זאת חיות, אוזרות אומץ ורוצות לספר לעולם ולוועדת הכנסת מה עשו להן ולהילחם על הצדק שמגיע להן. הן יודעות שהן לא יכולות לדבר בלי סיכון. הן מבקשות הגנה. צווי איסור הפרסום שמוצאים בפרשות פדופיליה ואונס לא מגנות עלינו הנפגעות, הוא מגן על הפוגעים. הן יודעות שיש מחיר לאמת, הן משלמות אותו יום יום. והן יודעות שיש גם מחיר נפשי לעדות ולתלונה ולמאבק.
יש פדופיליה בעולם. יש סחר בילדים וילדות. יש פגיעות טקסיות. יש פורנוגרפיה פדופילית ברשת האפלה. וכן, זה קורה גם אצלנו. במרכזי הסיוע התקבלו כבר עדויות רבות על פגיעות מיניות טקסיות.
נועה מימןלהגיד על מתלוננת שהיא משוגעת זה לא להקשיב. "משוגעת" זאת דרך לסתום את הפה. ושלא יהיה לכן ספק, זה האונס שפגם לנו באיזון הנפשי. המצב הנפשי הוא הראייה העיקרית שיש לנו מלבד העדות. בכל פעם שמשתיקים מי שמדברת על מה שעשו לה, משתיקים עוד אלפים שבדיוק אוגרות את הכוחות לספר מה הן עברו.
בכל פעם שבוחרים לא להקשיב להן, בכל פעם כזאת אנחנו מאריכים את סבלם של ילדות וילדים שנפגעים ככה ממש עכשיו. אין לנו דרך מוסרית שלא להקשיב לנשים שמספרות לנו מה הן עברו, שלא לחקור.
הכותבת היא יוצרת סדרת הרשת "ערכת כלים להחלמה מאונס" ומייסדת לימונדה - שבט דיגיטלי לנשים שמתמודדות עם טראומה מפגיעה מינית או אונס
