לפעמים ההיסטוריה מטילה משימה גורלית על אדם שלא פילל שהוא יקרא לבצעה. גדי איזנקוט לא כיוון את עצמו לפוליטיקה, לא שאף בצעירותו להיות ראש ממשלה, לא פילס לעצמו דרך במבוכי השלטון כדי לשבת על הכיסא הנכסף. אך הוא הבין היטב מאז בגרותו מה זה לשרת, מהי אחריות, מה זה נאמנות למדינה. אסון ה-7/10 כפה את עצמו עליו, גם ברמה האישית הכאובה ביותר עם נפילת בנו, וגם ברמה הלאומית: הוא נקרא לדגל, הוא התייצב בלי היסוס, ומאז הוא הולך צעד אחר צעד בדרך הקשה לקראת מטרה אחת: להוביל את ישראל לעבר חוף מבטחים, להחזיר את הנורמליות, את הכבוד ההדדי, להפוך את השסע לגשר, את הטינה לרצון לתיקון.
גדי איזנקוט
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
גדי לא בחר בכך, אין לו שמץ של תאוות שררה, אבל בוערת בו ההכרה ש-"אם אני לי מי לי," שהוא האיש הנכון בזמן הנכון שיכול להתמודד הן עם האתגרים החיצוניים העצומים שאורבים לנו, והן עם השבר הפנימי. הוא לא חותר לניצחון בבחירות כדי להכות או להשפיל את היריב, אלא כדי לבנות עתיד טוב יותר, יחד עם כל מי שמוכן להשאיר מאחור את השנאות, את הקלקולים, את הסיסמאות החלולות של "או-או".
אדם שליבו ופיו שווים, שלא ממהר לתת תשובות כי הוא שוקל בכובד ראש את דבריו ולא מסוגל לסטות מהאמת, גם היא זו מורכבת או לא נעימה לאוזן. גדי הוא האנטי-תזה של הפוליטיקאי החלקלק, השופך חיוכים מאולצים, האומר לכל אחת "יקירתי" או "אחי" גם כשאין לו מושג על מי מדובר. כן, הוא נראה מעט מגושם, לא מנסה להסתיר באיפור את התלמים העמוקים שהשאירו על פניו השנים הארוכות כחייל. הוא מתייחס בכבוד ונוהג בדרך ארץ גם עם יריביו, אך בל נטעה, הוא במהותו גולנצ'יק, נחוש, ממוקד מטרה, אליה יגיע ויהי מה.
מנואל טרכטנברג צילום: מוטי קמחיבבואנו לשלשל פתק גורלי בקלפי, עלינו להשיב לעצמנו על כמה שאלות מפתח: על מי אפשר לסמוך שנאמנותו למדינה קודמת לכל אינטרס אישי? מי מעורר אמון רב יותר בכוונותיו, ביושרו, במסירותו לטובת כלל אזרחי ישראל, ולא רק למחנה שלו? מי יכול לגשר, לפייס, להוריד את הלהבות בתוך החברה הישראלית, ובו בזמן להתמודד בעוצמה מול הסכנות החיצוניות? אלה התכונות הדרושות ממי שיוביל אותנו בשעה גורלית זאת, לא הפוזה או הלשון החלקלקה. גדי הוא האיש שמגלם תכונות אלו יותר מכל אחד אחר, ועל כן על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות שהוא יהיה ראש הממשלה הבא, שיחזיר את התקווה אחרי שלוש שנים של כאב ומבוכה.
