"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ", מזהיר ספר משלי. כלומר, כשאויב מחוסל, בקלוואות איננה תגובה ראויה. הפסוק אפילו מוסיף איום שאם נעלוז על מפלת אויבנו, אלוהים יכעס כל כך, שהוא יעצור את החיסול.
ועדיין, זה מרגיש כל כך טוב. אז לא נחגוג עם איזה בקלאווה?
כך, למשל, כשפורסם שסוזן סרנדון פוטרה מהסוכנות שלה בעקבות התבטאויות אנטישמיות; כששחקנית הוליוודית, שעד אז לא ידעתי על קיומה, הודחה מ"הצעקה" אחרי שתקפה את ישראל; והדובדבן שבקצפת – הפיטורים של רוג’ר ווטרס.
אם נודה על האמת, הייתה שם תחושת סיפוק. לא חגיגה, אבל תחושה שהצדק נעשה. מישהו עבר גבול – ושילם מחיר. וזה אנושי. אפילו מסורתי. כי כידוע, מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. והאמת? מגיע להם.
הסיפוק הזה מרגיע במיוחד אחרי חודשים של שקרים והכשרת פגיעה ביהודים. נחמד לדעת שיש "תג מחיר". אבל למחיר הזה עלות סמויה.
כמו משלי, גם התלמוד מזהיר מפני שמחה לאיד. בעוד המצרים טובעים בים סוף, המלאכים מבקשים לשיר שירה – לחגוג את הצדק שנעשה. אבל התגובה האלוהית חותכת: "מעשה ידי טובעים בים – ואתם אומרים שירה"? מזל שהם לא הוציאו בקלאוות.
אלוהים לא מרחם על המצרים. הוא אוסר על החגיגה. לא כי הם ראויים לרחמים – כי עם ישראל זקוק לריסון.
המסר ברור. חובה לעשות דין, אבל אסור להתענג עליו. שמחה נוכח אידו של אויבנו איננה סתם רגש אנושי; היא סימן שאלוהים כועס.
שמחה לאיד זה לא רק בקלאוות
שמחה לאיד זה לא רק בקלאוות. זה מנגנון שמחליף חשיבה, אחריות ותיקון – לשמוח במקום להתמודד עם המציאות.
עשרות שנים של מחקר בפסיכולוגיה חברתית מראות שלחץ חברתי לא זקוק לרוב גדול – הוא רק זקוק לשקט. מספיק קול אחד שאומר משהו אחר, אפילו שטות גמורה , כדי למנוע קריסה מוחלטת של שיקול הדעת החברתי.
ברגע שאנחנו מוחקים כל שטות, אנחנו לא "מנקים את השיח" ולא "תומכים במדינה". אנחנו מלמדים את כולם שאסור לחשוב אחרת – צודקים או טועים, זה לא משנה. אחרת, תשלמו "תג המחיר": נידוי, פיטורין, השפלה.
לא מאמינים? זו בדיוק הסיבה שפוליטיקאים, מכל מחנה, מתהפכים כמו סטייק. בהתאם לצורך, כמובן. ומיד אחריהם – תומכיהם. ראש הממשלה בעצמו תיאר את פלדשטיין כד"ר הייד ומר ג'ייקל, ואת קטאר כ-4 מדינות שונות, תלוי מתי שאלו אותו. ומי שלא התיישר עם המסר הופך שוטה, רל"ביסט או בוגד.
במצב כזה, גם למי שיש משהו חשוב לומר – שותק. לא כי הוא טועה, אלא כי מחיר האמת יקר. והתוצאה פרדוקסלית: פחות שטויות נאמרות בקול – אבל גם פחות אמת. כי כשמשתיקים את מה שלא מתאים במקום להתמודד, אך אחד כבר לא מעז לדבר.
המקרים משתנים, אבל העקרון זהה. ב-2020, נחקרו כוכבי הכדורגל עומר אצילי ודור מיכה בפרשה חמורה. בעלי מכבי תל אביב, קנדי עם ערכים, פעל מיד מתוך עמדה ברורה: אפס סובלנות. פיטורין מיידיים.
השחקנים נעלמו לרגע, חזרו דרך קפריסין, והיום הם שוב כוכבים – רק לא במכבי. אולי הייתה למידה, אולי הם עשו תיקון. אבל הכדורגל בישראל לא במצב מוסרי יותר משהיה.
גם זה סוג של שמחה לאיד. הרגשה טובה של "בנפול אויבנו", שבפועל העלימה את הבעיה במקום להתמודד איתה.
אפשר לנהוג אחרת
לא להצדיק או לטייח – אלא לקחת אחריות. להגיד: הם שגו, והם באחריותנו. לדרוש שיעברו תהליך שיקומי או חינוכי. לשלוח אותם לעבוד עם בני נוער, לדבר על ההשלכות השליליות של כוח ופרסום. אז יהיה גמול לעונש.
כנ"ל לגבי אייל גולן. חף מפשע בעיני חצי מדינה, עבריין שיש להחרים בעיני החצי השני. צבע עור ומחנה פוליטי קובעים התנהגות מינית ראויה – לא מה שבאמת קרה.
אגב, השמאל חוטא בדיוק באותו "זיכוי מוסרי". אבל בין אם זה משמאל או מימין – זה מוסר הכפול שאומר משהו על מי שמאמץ אותו. לא שהצד שלנו בסדר, כי הצד "שלהם" גם עושה זאת.
אם האויב נורא, כמו חמאס או במצרים – צריך למחוק. בלי לשמוח. במצבים אחרים, עדיף לעשות תיקון. אלא שבמקום לקחת אחריות, להתמודד עם האמת, ולתקן, אנחנו בוחרים לשמוח. מוחקים, חוגגים – ולא שמים לב למחיר
נחזור לגולן. נכון, הוא לא הורשע. אבל העננה המוסרית סביב דמות שמיליונים מעריצים מחייבת אחריות. כמו שאמר ספיידרמן – עם כוח גדול באה אחריות גדולה. לא חרם אוטומטי, אבל כן דרישות ברורות: פעילות חינוכית, התנדבות, הכאה פומבית על חטא. אולי אפילו אירוח VIP של קבוצת נפגעות מיניות בכל הופעה. שהבמה שלו תשמש לא רק להתקרבנות – אלא כדי להעלות את הנושא החשוב הזה לתודעה.
אם האויב נורא, כמו חמאס או במצרים – צריך למחוק. בלי לשמוח. במצבים אחרים, עדיף לעשות תיקון. אלא שבמקום לקחת אחריות, להתמודד עם האמת, ולתקן, אנחנו בוחרים לשמוח. מוחקים, חוגגים – ולא שמים לב למחיר.
חשוב לומר: אינני מצדיק אנטישמיות חוסר מוסריות, או תומך בשונאי ישראל. יש דברים שיוצרים נזק תודעתי, ושיח מסית ואלים יכול להוביל לרצח. יש גבולות שחובה לאכוף. מכל הצדדים.
אבל הזכות לטעות, ואפילו לשקר, איננה מותרות. היא גם לא "עשב שוטה" שחייבים לעקור. ואז לעלוז. היא תנאי הכרחי לאמת.
לא ראוי
כולנו אומרים שטויות. מבורות, מצדקנות, או מאמונה שלמה. כי אנחנו בני אדם. וכשחרמות והשתקות הופכים לכלי אכיפה בשם מוסר עצמי – זה הכל סוגים של שמחה לאיד – ולא תגובה ראויה.
כי העולם עובד על העקרון הכלכלי העתיק: בעל המאה הוא בעל הדעה. והשאלה הלא נוחה היא מה יקרה ביום שבו האמת שלנו לא תמצא חן בעיני בעל המאה. צדק שמרגיש נכון רק כשהוא בעדנו, איננו צדק. וחברה שצוהלת בנפול אויביה, גם בשם המוסר – פוגעת בעיקר בעצמה.
גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקאולי במקום לסתום פיות, נקשה על השקרים – משימה שאם רק ניקח אחריות על עצמנו, ולא על אף אחד אחר, יש סיכוי לא רע שאפילו תצלח. נציב גבולות ברורים לאלימות והסתה – מכל הכיוונים. ונלמד להתמודד עם אויבים גם בלי לשמוח – אפילו אם זה מרגיש כמו איום קיומי.
חברה שמחה לאיד חוסכת כמה דעות מקוממות או את הצורך להתמודד עם אי נעימות פנימית. אבל המחיר הוא הזכות להבין ולדעת מתי ראוי להוציא בקלאוות – ומתי לא.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
