השרה מאי גולן גילתה השבוע - או לפחות כך זה נראה - שתיקים של הטרדות מיניות נסגרים. כאילו מדובר בחשיפה עיתונאית מטלטלת, לא במציאות מוכרת, כואבת ומתועדת היטב כבר שנים ארוכות. אלא שהבעיה האמיתית איננה ההפתעה המאוחרת שלה, אלא מה שההפתעה הזו אומרת על מי שאמורה להיות אחראית על התחום.
השבוע, בראיון בערוץ 14, נשמעה השרה מאי גולן מזועזעת מכך שהתלונות שהגישה בגין הטרדה מינית נסגרות. היא אף תהתה האם "אם הייתה מהשמאל" גם אז היו מתייחסים לתלונה שלה באופן הזה. אלא שעבור אלפי נפגעות בישראל זו אינה שאלה פוליטית או תגלית חדשה - זו המציאות המוכרת של מערכת האכיפה כבר שנים.
לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, רוב רובם תיקי עבירות המין (כ-84%) בישראל נסגרים ללא כתב אישום. מדובר בנתון שמוכר היטב לכל מי שעוסק בתחום. זה לא סוד. זו המציאות.
כל מי שעבדו עם נפגעות ונפגעי עבירה יודעים כמה תלונות כלל אינן מוגשות מלכתחילה. כמה נפגעות ונפגעים מוותרים על פנייה למשטרה מתוך פחד, בושה או חוסר אמון. וכמה מאלו שכבר אוזרים אומץ ומתלוננים - מקבלים בסופו של דבר הודעה שהתיק נסגר. לפעמים מחוסר ראיות, לפעמים משום שנסיבות העניין אינן מצדיקות הגשת כתב אישום, ולפעמים משום שהמערכת מתקשה להתמודד עם המורכבות הייחודית של עבירות מין.
קשה שלא לשאול: איפה הייתה השרה עד עכשיו?
מי שמכהנת כשרה לקידום מעמד האישה לא יכולה להרשות לעצמה "לגלות" באיחור מציאות שכל אישה בישראל מכירה מקרוב. התפקיד הזה אינו תפקיד יחסי ציבור. הוא אחריות - להכיר לעומק את הנתונים, להבין את הכשלים המערכתיים, לדרוש הכשרות, להיאבק על תקציבים, לקדם מדיניות ולהיות נוכחת.
מי שמכהנת כשרה לקידום מעמד האישה לא יכולה להרשות לעצמה "לגלות" באיחור מציאות שכל אישה בישראל מכירה מקרוב. התפקיד הזה אינו תפקיד יחסי ציבור. הוא אחריות
והנה האירוניה הכואבת באמת: דווקא במועד שבו נקבע דיון מיוחד של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, שבו הייתה אמורה השרה להגיע ולדווח על פעילות משרדה, היא ביטלה את השתתפותה ברגע האחרון. לא מדובר בדחייה ראשונה או באילוץ נקודתי, אלא בהתנהלות מתמשכת של הימנעות מדיון ציבורי ופיקוח פרלמנטרי. בזמן שנשים בישראל מתמודדות עם עלייה באלימות, פגיעה בביטחון האישי, שחיקה בייצוג ומשברים חברתיים עמוקים- השרה שאמונה על התחום אינה מתייצבת כדי לתת תשובות, להציג תוכנית עבודה או לעמוד לביקורת ציבורית.
יש משהו צורם במיוחד בהיעדרות הזו. היא משקפת בדיוק את התחושה שמלווה נפגעות ונפגעי עבירה רבים מול המערכת: גם כשהם כבר אוזרים אומץ, מגיעים, מבקשים להשמיע את קולם ולפגוש את מי שאמורה להיות הכתובת עבורם- ברגע האחרון הם מגלים שאין מי שיקשיב.
איילת רזין בית אורהמבחן האמיתי של המשרד לקידום מעמד האישה איננו במספר הראיונות או בעוצמת הכותרות, אלא בתוצאות בשטח. הוא נמדד במספר התיקים שאינם נסגרים עוד מחוסר ראיות, בשיעור הנפגעות שבוחרות להתלונן כי האמון במערכת גדל, ובאופן שבו מתנהלים ההליכים - במהירות, ברגישות ותוך צמצום הפגיעה המשנית. הוא נבחן בהכשרות שניתנות לחוקרות ולחוקרים, בהנחיות לפרקליטות, בתקציבים למרכזי הסיוע ובשיתופי פעולה בין משרדי הממשלה. ובעיקר - ביכולת לייצר מציאות שבה אישה שנפגעה אינה צריכה להמר אם המערכת תעמוד לצידה.
אבל בשביל להוביל שינוי צריך קודם כול להכיר את המציאות. לא לגלות אותה באיחור. ובוודאי שלא להיעדר מהדיון עליה.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
