גל הפרסומים האחרון העוסק ב״קושי״ של לוחמים דתיים לשרת לצד לוחמות אינו מקרי, ומקורו לא בהצטברות קולות שעלו מן השטח במקרה - מדובר בקמפיין מתוזמן, מתוכנן, שחוזר על עצמו פעם אחר פעם. אותה שפה, אותו מיסגור ואותה מסקנה ידועה מראש: השירות המעורב איננו אפשרי. רק שהמטרה המיידית של הקמפיין הזה כעת שונה. מאחורי הקמפיין עומדים לא רק גופים המזוהים עם המפלגות החרדיות על מנת להצדיק השתמטות משירות צבאי. עומדים מאחוריו גם גורמים פוליטיים חרד״ליים שהשתלטו על השיח הציבורי.
החיבור בין החרדים והאגף החרד״לי איננו מקרי, אלא נובע מאינטרס משותף: לייצר תודעה שלפיה צה״ל אינו יכול להכיל אוכלוסיות דתיות על פי ההשקפות המחמירות ביותר, ולכן אין לצפות לגיוס רחב של לוחמים חרדים, לא בהווה ולא בעתיד. החרדים אינם מוכנים בשום אופן לסכן את חייהם בצבא והחרד״לים נשכבים על הגדר בשביל החרדים למען עוד כמה חודשים על כס השלטון. קשה להאמין, אך זהו המצב.
על מנת להצדיק את ההשתמטות החרדית, הברית הלא קדושה בין חרדים לחרדים לאומיים מבקשת קודם כל לערער על עצם הלגיטימיות של שירות נשים בצה״ל והימצאותן במרחב הצבאי. הסיפורים המופצים לציבור עטופים בשפה של רגישות דתית: מבוכה, מתח, ״סיטואציות לא צנועות״. אך מאחורי המעטפת הזו מסתתרת טענה עמוקה בהרבה: טענה על גבולות האחריות האישית של לוחם. או ליתר דיוק, על היעדרה.
כל מסגרת צבאית לוחמת, וכמובן גם צה״ל, דורשת מלוחמים שליטה עצמית ברמות קיצון. הצבא דורש תפקוד תחת אש, פחד מוות, רעב, עייפות מתמשכת, כאב פיזי ונפשי, ותחת איום ולחץ מתמיד. לוחם נדרש לפעול בקור רוח גם כאשר כל אינסטינקט אנושי דוחק בו לחדול, לברוח או להתפרק. זהו לב המקצוע.
ובתוך ההקשר הזה, עולה לפתע טענה חריגה: לוחם המסוגל לעמוד בכל אלה אינו מסוגל לנהל את עצמו נוכח נוכחות נשית כלשהי. זו אינה טענה הנוגעת ל״צניעות״. זו טענה על חוסר כשירות. המציאות הצבאית, כמו כל מציאות אנושית, איננה סטרילית. היא כוללת מאמץ משותף, מצבים של פגיעוּת, קושי פיזי עצום, זיעה ודם. צה״ל אינו מנזר, והמלחמה איננה תרגול רוחני. מי שבוחר להיות לוחם מקבל על עצמו מראש את הדרישה לנהל את עצמו בתוך המרחב הזה, וגם להיחשף למראות ולריחות קשים.
זהו ההיפוך המסוכן: במקום לדרוש מהפרט משמעת פנימית ויכולת שליטה, מגדירים נשים כבעיה. כגורם מפריע. כמשתנה שיש לסלק כדי לא לפגוע בכשירות
וכאן מתבצע ההיפוך המסוכן: במקום לדרוש מהפרט משמעת פנימית ויכולת שליטה, מגדירים נשים כבעיה. כגורם מפריע. כמשתנה שיש לסלק כדי לא לפגוע בכשירות. הטענות הללו נשמעות כבר שנים ומהותן משתנה: כשהוכח אחרי 7 באוקטובר שלוחמות תפקדו בצורה מעוררת כבוד ומצילת חיים תחת אש, חיסלו אויבים ותפקדו טוב לפחות כמו גברים על הקרקע, בטנקים, בים ובאוויר, הטיעונים כעת משתנים. ״צניעות״ היא מלת המפתח.
לכן מי שחושב שהקמפיין הזה מתעצם במקרה כעת טועה. החרד״לים והחרדים כורתים ברית לא קדושה שמטרתה הצדקת השתמטות המונית מצה״ל של חרדים. כשמפלגה שנושאת את שם הציונות הדתית עושה שמיניות באוויר כדי להסביר למה חוק השתמטות בזוי שפוגע בביטחון ובחברה פגיעה אנושה, ויפטור לנצח עשרות אלפים, הוא ״הישג״ (כדברי בצלאל סמוטריץ׳), התמונה מתבהרת. כעת הנשים הן הסיבה שבגללה חרדים אינם יכולים לשרת.
לא משנה כמה מסגרות ייעודיות ישנן לחרדים (המון!), לא משנה כמה ישנו את פקודות מטכ״ל, ולא משנה כמה יתאמצו עבורם על מנת שחלילה לא יתקלו בנשים - זה לעולם לא יספיק. כי המטרה היא הכשרת והצדקת השתמטות. המהלך הזה אינו פוגע רק בלוחמות. הוא מיועד למנוע כל אפשרות עתידית לשילוב חרדים בצה״ל, ולמעשה גם בחברה האזרחית. מי שמצהיר שאין ביכולתו לנהל את עצמו, עם כל הסייגים הנדרשים הקיימים ואלו שיוקמו, מצהיר על חוסר התאמה לא רק לצבא, אלא לכל מרחב ציבורי.
זוהי איננה סוגיה דתית, אלא מקצועית. צבא חזק שמנצח מלחמות אינו נמדד לפי מידת ההפרדה שבו, אלא לפי עומק המקצועיות ועמידה ביעדים ואיכות התחקור שהוא דורש ומטפח. מה שאנחנו רואים כרגע הוא קמפיין אנטי-צה״לי ואנטי-ישראלי שמטרתו פוליטית, העדפת שימור הקואליציה על פני בטחון המדינה והכשרת השתמטות בתואנה דתית. זה כל הסיפור.
יונתן שלו הוא מייסד ארגון "כתף אל כתף"
