ב-7 באוקטובר, כשישראל נתונה בשבר חברתי עמוק, פלשו לשטחה מחבלי חמאס, רצחו ואנסו מכל הבא ליד במה שהוביל למלחמה עקובה מדם שבה נהרגו חיילים רבים. חמאס, שהתעצם במשך שנים באמצעות כסף שישראל אפשרה את כניסתו לרצועה, גם חטף מאות ישראלים שהוחזרו בעסקאות. חלקם נרצחו בשבי. ראש הממשלה, שהיה מופקד על ביטחון המדינה במשך שנים ארוכות, שתחת ממשלתו אירעו הטבח והמלחמה ושמתוך לשכתו הופעלו, לכאורה, מבצעי השפעה לטובת מממנת ומארחת חמאס, לא הוציא מפיו עד לרגע זה אמירה אחת שעניינה לקיחת אחריות אישית. הוא מתנער מכל ניסיון לייחס לו אחריות כזו, מטיל אותה לפתחם של שלל גורמים אחרים - וכל זאת תוך שהוא מקדם את הקמתה של ועדת חקירה שאת חבריה הוא מבקש למנות בעצמו. הוא אינו משתמש במילה "אחריות" בנאומיו. עדיין, הוא מצליח לשמר את מרבית הונו האלקטורלי, ועשוי, אולי, להרכיב את הממשלה הבאה. כביכול, מדובר במצב אבסורדי. איך יכול להיות שהנושא באחריות האדמיניסטרטיבית הרחבה ביותר, אינו מכיר בה? מבקריו של נתניהו מצביעים השכם והערב על הכשלים המדיניים והמוסריים שבמעשיו, אלא שבמציאות המקוטבת שבה אנו חיים דבריהם נופלים על אוזניים ערלות, והם נשאבים לדיון מחנאי עקר. הם מסבירים מדוע יש לקחת אחריות כאשר השאלה האמיתית היא הפוכה: מדוע לא לקחת אותה.
הרצון לא לשאת באחריות עתיק יומין. "השומר אחי אנוכי?" שאל קין את אלוהים, בניסיון הגזלייטינג הנואל הראשון בהיסטוריה. קין, שעמד בפני ישות כל יכולה וכל רואה, ידע ודאי שעונשו בוא יבוא - ועדיין ניסה להתחמק. אבל למה ללכת רחוק. בישראל 2026 האחריות היא, כמו נורמות חברתיות רבות אחרות, יחסית. אמנם, בתקופות משבר מתגלה יכולתם המרשימה של ציבורים נרחבים לנדיבות וערבות הדדית, אבל למרבה הצער, התנהגות זו בולטת על רקע הכלל. האמת הלא נעימה היא שישראלים בדרך כלל לא אוהבים לקחת אחריות. בעבודה, בכביש או בתור לבנק - האופי הקבוצתי, השבטי והמשפחתי הישראלי, בשילוב עם הצורך העז "לא לצאת פראייר", חווה לקיחת אחריות כאקט פילנתרופי ונאיבי, כמעט מנותק מהמציאות. כשמדובר בנזק שנגרם למישהו שאינו ישראלי, או אויב רחמנא ליצלן, האחריות כמעט ואינה קיימת. לעתים, הטיעונים בזכות הסוליפסיזם הקבוצתי יכולים אפילו לשכנע. מדוע שאשרת בצבא כשחרדים וערבים לא משרתים? מדוע שאמלא את כיסיהם של בעלי ההון במשכורתי הצנועה? מדוע שאגלה אמפתיה לזר כאשר האנטישמיות משתוללת בעולם? אדרבא, אומר לעצמו הישראלי. אצמד לקבוצה שלי ואקח אחריות רק על מה ששלי - בין אם זה השבט, הסקטור, הקהילה או המשפחה.
חשוב לומר - ההתחמקות מאחריות אינה מונופול ישראלי. מרוסיה ועד סומלילנד, מתברר שחוסר בושה בימינו לא רק משתלם, אלא יכול אפילו לשמש כן שיגור לקריירה מפוארת. "הייתי יכול לירות באדם באמצע השדרה החמישית ועדיין יצביעו בשבילי", אמר דונלד טראמפ ב-2016, וראה זה פלא - במקום להיות מוקע על עמוד הקלון, נבחר יזם הנדל"ן חובב הצ'יזבורגרים לנשיאות המעצמה הגדולה בעולם, פעמיים. ואם מנהיג העולם החופשי, ידידה הטוב ביותר של ישראל, הוא מופת של חוסר אחריות בוטה, מה יגידו אזובי הקיר?
אתוס לקיחת האחריות הוא אחד מהחשובים ביותר בהגדרתה של מנהיגות טובה. ממשה ועד גולדה, מנהיגים רבים פעלו על פי המוטו הידוע "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה". אבל הזמנים השתנו. נתניהו לא מחריב את מוסד האחריות בחלל הריק אלא, כהרגלו, משקף סנטימנט ציבורי רחב. כמו אצל טראמפ, התנערותו מאחריות אינה רק אופורטוניסטית, אלא גם משקפת את ההבנה שבעידן הפוסט-אמת, אין ערך שאינו נתון לפרשנות כתלות בפוזיציה. אין פלא שנתניהו, כמו טראמפ, הפך לאויבה המר של מערכת החוק. אחרי הכל, מהו החוק במהותו אם לא הציווי הבסיסי להיות אחראי למעשיך, ללא קשר לשיוך קבוצתי או אינטרס אישי?
בהחלטתו שלא לקחת אחריות נתניהו מכריע לטובת הישרדותו הפוליטית והאישית, אך גם מציב בפני הבוחר שאלה קיומית: אם הישרדותך הייתה עומדת על הפרק, האם לא היית עושה את אותו הדבר?
כמו במקרה ועדת החקירה, וכמעט בכל סוגיה נפיצה אחרת, עמדתו של נתניהו מצמצמת את התפיסה האתית למינימום האפשרי - אין אמת מלבד האמת שלי, אין צדק מלבד צדק שהוא עבורי, ולכן אין גם אחריות שמשמעותה אמת או צדק עבור מישהו אחר. למרבה הצער, אחרי 7 באוקטובר התנהגותו של נתניהו מהדהדת בחוזקה גם אינסטינקטים אחרים, הישרדותיים, שכל ישראלי יכול להזדהות עמם. במצב הישרדותי אנחנו יודעים, הכללים משתנים: אפשר לנהוג בתוקפנות, להתעלם משיקולים מוסריים, להגמיש חוקים ולהתעלם מעובדות לא נוחות. בהחלטתו שלא לקחת אחריות נתניהו מכריע לטובת הישרדותו הפוליטית והאישית, אך גם מציב בפני הבוחר שאלה קיומית: אם הישרדותך הייתה עומדת על הפרק, האם לא היית עושה את אותו הדבר?
מעיין בלוםצילום: שמחה ברבירוהאמור לעיל לא נכתב כדי להצדיק אי לקיחת אחריות, שמשמעותה הייתה צריכה להיות עכשיו, כפי שהיה לאורך השנים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית. כפי שנכתב כבר, התוצאות של חוסר לקיחת אחריות מנהיגותית הן הרות אסון - אי יכולת ללמוד מהניסיון, חוסר צדק לנרצחים ולנופלים, קיבוע תרבות של רשלנות והזנחה, ועוד ועוד. אולם, יש להכיר בכך שחוסר המוכנות של נתניהו להכיר באחריותו אינה נובעת רק מכשל מוסרי. היא אפויה אל תוך מרקם החיים הישראלי והעולמי ונמצאת בכל פינה של היקום הוירטואלי. היא הצייטגייסט. דווקא בגלל זה, חייבים להזכיר שבין אם נרצה ובין אם לא, נתניהו הוא דמות ממלכתית. מעבר לדיון בו ובמניעיו, ההחלטה להקים ועדת חקירה ממלכתית היא קולקטיבית, והשפעותיה נוגעות בכל אחד מאיתנו. השאלה האמיתית היא לא האם אנחנו, באופן אישי, רוצים או לא רוצים לקחת אחריות, אלא, בסופו של דבר, איזה מדינה אנחנו, ואיזו מדינה אנחנו רוצים להיות.
