ההבדל בין תפילה לפעולה במזרח התיכון לא היה רק פילוסופי. הוא היה עד לא מזמן גם פרקטי. שנים איראן ושלוחותיה החזיקו רעיון קיצוני של השמדת ישראל אבל ניהלו אותו באמונה שלמה ובתצורת תפילה, אבל לא כתוכנית.
באיראן, התפילה אינה רק אמירה, היא כוח מארגן. היא מרחפת מעל המציאות, מכוונת אותה, נותנת לה משמעות וכיוון. בשבילה קמים בבוקר. אבל היא גם נשלטת.
מאחורי האמונה פועלת תפיסה עמוקה יותר: יש להאיץ את הגאולה אך לא לממש אותה בכוח. זה ההבדל הגדול בין התפיסה השיעית לבין הגישה של דעאש. להתקרב. להתגרות. למתוח את הגבול. אבל לא לחצות אותו.
בניגוד לדאע"ש שהחליטו שהגיעה "אחרית הימים" ולכן גם אם מדובר בהתאבדות בסוף אללה יציל אותנו, כי ככה זה באחרית הימים. אצל האיראנים האמונה והתפילה היו מרכיב משמעותי בזהות אבל לא קבעו את ההחלטות בשדה הקרב.
מכאן נגזרת גם האסטרטגיה: שאיפה להפוך למדינת סף גרעינית כזו שנמצאת תמיד רגע לפני, אך לא עוברת את הקו.
זו אינה חולשה זו שיטה
להחזיק את הרעיון במתח מתמיד בין אפשרות למימוש. זה גם היה המניע לתפיסת ייצוא המהפכה. לזנב בישראל על ידי שלוחים רחוקים אבל לשמור על הבית. אך יש כאן גם מגבלה עמוקה יותר: המערכת האיראנית יודעת לאיים אבל אינה יודעת לנהל את מימוש האיום. היא בנויה לרגע שלפני.
למתח. לסף. לאפשרות. לא למציאות שאחרי.
ולכן, באופן פרדוקסלי, גם כשהיא מתקרבת היא מבקשת להישאר שם. כל רצונה הוא לחזור שוב ושוב לאותו רגע: הרגע שבו היא מאיימת אך עדיין שולטת בתוצאה.
כך נוצר איזון שברירי אך יציב: כולם רוצים יותר ממה שהם מוכנים לעשות. הפער הזה בין שאיפה לפעולה היה מנגנון הבטיחות של האזור.
לא יציבות אמיתית אלא חזרתיות. מנגנון בטיחות פרדוקסלי: אינסוף סבבים שלא משנים דבר. הרבה רעש, מעט שינוי.
הרבה הצהרות, מעט הכרעות. דווקא כי אף אחד לא הלך עד הסוף המערכת החזיקה.
"אולי אפשר באמת להשמיד את ישראל"
לפני כמה שנים במקומות שונים התחילה המחשבה "אולי אפשר באמת להשמיד את ישראל". נסראללה התחיל לדבר על כיבוש הגליל. מדעני הגרעין חזרו לבנות פצצה ולא רק חומר מועשר. חמאס דמיין את ההגעה שלו לעומק ישראל וחבירה פיסית לאחיו בשכם ובחברון. בחדרים שונים התחילה להבנות אמונה כי אולי "אנחנו דור הנצחון , אנחנו נשמיד את ישראל". מה עושים? מתחילים לתכנן.
ואז הגיע הרגע בעזה.
בחדר סגור, מתכנן מבצעי מציג תוכנית. ראאד סעד הוא זה שבנה את התוכנית לכיבוש והשמדת אוגדת עזה. ובסוף מסתייג: זה אפשרי, אבל לא ישים. המחיר יהיה הרסני. תגובת השרשרת תצא משליטה.
זה היה הרגע האחרון של העולם הישן. אבל ההחלטה שמתקבלת שוברת לא רק מהלך אלא שיטה שלמה. סינוואר לא רק מאשר פעולה. הוא ממוטט את המודל האיראני עצמו.
סבלנות היא הכח ששמר על השיעים כל השנים
אין זה מקרי שזה קרה למנהיג סוני רדיקאלי ולא שיעי. הסבלנות היא הכח הכי חזק ששמר על השיעים כל השנים. הם היו מדוכאים אבל סבלניים. לא במקרה דאעש צמח אצל הסונים הרדיקאליים ולא אצל השיעים. לשיעים יש סבלנות.
זה נכון שישראל הופתעה אבל נסראללה וחמנההאי הופתעו לא פחות. "דיברנו על השמדה אבל לא תכננו להתחיל. בטח לא מחר בבוקר". הרבה שאלו ״למה נסראללה לא הצטרף״ למה? כי הוא הופתע הפתעה בסיסית וכי זה נוגד את תפיסת הסבלנות. אצל נסראללה הנצחון קשור לנצח. הוא לא חייב שזה יהיה במשמרת שלו.
בשבעה באוקטובר, בשעה שש עשרים ותשע בבוקר, לא רק הגבול נפרץ. נשברה הקונספציה הישראלית אבל גם קרסה השיטה האיראנית. כי מהרגע שהפער נעלם אין יותר שליטה. אין יותר משחק של סף.
יש רק תוצאה. והמשמעות עמוקה יותר: ישראל אינה נדרשת רק לשנות את חוקי המשחק אלא לשנות את המשחק עצמו. ממשחק של ניהול סיכונים, הרתעה ואיזונים למשחק של הכרעה. ממשחק שבו מאפשרים לאויב "להתפלל" למציאות שבה כל תפילה עלולה להפוך לפעולה.
שחר סגלצילום: מוטי קימחיברגע שהגבול הזה נשבר בצד אחד הוא מתערער גם בצד השני. אצלנו מתעורר הפיתוי. לטשטש את ההבדל בין תוכנית לבין משאלה.לקרוא לאסטרטגיה בשם גם כשהיא עדיין תפילה.
יש על זה אמירה חצי צינית: אם אתה רוצה שמשהו לא יקרה תציג תוכנית. תוכנית על הנייר יכולה להיות דרך מצוינת להישאר בעולם של הצהרות, בלי לשלם את המחיר של פעולה אמיתית. ולכן השאלה על הפלת משטר באיראן אינה רק שאלה של רצון אלא של כנות.
האם זו תוכנית סדורה? עם שלבים, כלים ומדדי הצלחה? או שזה המשך ישיר של אותו היגיון חדש שבו רצון חזק מספיק כדי להיחשב פעולה? הבעיה בתפילה שמתחפשת לפעולה אינה רק שהיא עלולה להיכשל אלא שהיא משחררת מאחריות.
