זיינאב סנדין היא בסך הכול תלמידת כיתה י' החולמת להיות מהנדסת מחשבים, אבל כבר הספיקה לראות יותר מדי בחייה. ב-2 ביולי בשנה שעברה עמדה אמה נבילה (42) במטבח בית המשפחה במועצה המקומית ג'ת שבמשולש והכינה ארוחת ערב כששמעה קולות בחוץ. היא יצאה לראות מה קורה בתזמון טרגי: צעיר שהתעמת קודם לכן עם בעלה ראמי ברחבת המסגד הסמוך החליט לנקום, ויחד עם שני חברים הם פתחו בירי על בית המשפחה. נבילה נפגעה ומתה בזרועות בתה, מותירה אחריה אלמן ושלושה יתומים אבלים.
"אי-אפשר היה לעשות דבר, היא כבר מתה", מספרת זיינאב. "כמו השם שלה (נבילה, בתרגום חופשי, משמעותו 'אצילית', שק"ע), היא הייתה אדם טהור שאהב לעזור לאחרים ולא חשב קודם כול על עצמו. כשמישהו הורג - הוא הורג לא רק את האדם שנרצח אלא את כל המשפחה שלו. אנחנו צריכים אותה בבית ואנחנו מתים מכאב".
תיעוד הרצח של נבילה סנדין בכפר ג'ת
חודש וחצי לאחר מכן הוגש כתב אישום נגד שלושה תושבי באקה אל גרבייה: מואנס מוחסיין (22), שהתעמת עם בעלה של נבילה במסגד, ונגד בכר היבי (25) ומוחמד ותד (31) שסייעו לו ב"נקמה". הקורבן, מן הסתם, כלל לא הייתה מעורבת באירוע. המוות שלה היא אקראי, חסר פשר ותוחלת.
ומדובר במקרה אחד מני רבים בחברה הערבית בשנים האחרונות. מזה שני עשורים וחצי עולה שיעור הנרצחים הערבים בישראל כמעט מדי שנה – כולל זינוק חד בשנתיים האחרונות – מבלי שרשויות האכיפה מצליחות להתמודד איתו. מנתוני המשטרה שפורסמו בקיץ שעבר על-ידי התנועה לחופש המידע עלה שבין 2018 ל-2023 נרצחו בישראל 981 בני אדם – מתוכם 712 ערבים. המשמעות היא שהציבור הערבי מונה רק כ-21% מאוכלוסיית ישראל, אבל מהווה 73% מהקורבנות. בשנת 2025 לבדה נרצחו עד השבוע 92 בני אדם - מספר שיא בהשוואה לתקופה המקבילה בשנים קודמות.
הרקע לשיעור הגבוה של מקרי הרצח מגוון: התפשטות ארגוני הפשיעה בחברה הערבית, שהתחזקו ב-20 השנים האחרונות בזכות הוואקום שנותר אחרי הכרעת מקביליהם היהודיים; תפוצת הנשק הבלתי חוקי; סכסוכים מתמשכים בין חמולות; סכסוכים אישיים; אלימות בתוך המשפחה, ולעיתים, כמו במקרה של משפחת סנדין – באקראי. מנגד, שיעור המקרים המפוענחים על-ידי המשטרה זעום, קל וחומר בהשוואה לרציחות בחברה הכללית.
האלימות הגואה לא מותירה כמעט אף אחד מחוץ למעגלי השכול והפחד. על-פי סקר שערך מטה החירום למאבק באלימות ופשיעה בחברה הערבית בסוף 2024, כמעט 90% מכירים אדם שנפגע מאלימות או נרצח בסביבתם, ו-35% מכירים באופן אישי אדם שנפגע או נרצח. עבור 20% מדובר בבן משפחה ממעגל ראשון. המצב הזה בלתי נסבל גם עבור בני אדם בוגרים, וקל וחומר עבור הילדים ובני הנוער בחברה הערבית. הינה סיפוריהם של כמה מהם.
נורמליזציה של אלימות
בני ובנות נוער ששוחחו עם ynet ו"ידיעות אחרונות" מספרים על דור שגדל בצל פחד, בלבול, אלימות ומוות כשגרת חיים. אדם גורבאן, תלמיד כיתה י"ב מפורדיס, הוא נער מעורב בכל רמ"ח איבריו: חבר מועצת התלמידים ופעיל בנוער העובד והלומד ובשיעורי השל"ח. המעורבות הזאת היא בעיניו מפתח לשיפור החברה ולמיגור האלימות, אך הודות לה הוא גם מכיר מעגלים רחבים של בני נוער בגילו - ולכן חשוף לאלימות שנפלה בחלקם.
"במחוז שלי בנוער העובד יש חניכים שמנהל בית הספר שלהם נרצח", הוא אומר ומתייחס למנהל התיכון בבאקה אל גרבייה, זיאד אבו מוך, שנהרג בפיצוץ מכוניתו בנובמבר שעבר על רקע סכסוך מתמשך בין משפחות. "הרגשתי את הכאב שלהם, את ההלם, כאילו שזה המנהל שלי".
האלימות הגיעה לאחרונה גם למשפחתו הקרובה, כשאלמוני ירה על מכוניתו של בן דודו בשעת לילה מאוחרת. "אנחנו לא יודעים למה", אומר גורבאן. "בן הדוד שלי הוא אדם טוב ואהוב. זה מה שצריך להבין על האלימות המשתוללת: היא כבר מזמן לא מכוונת רק כלפי מי שהיו מעורבים באופן ישיר בסכסוך או בפשע. היד קלה על ההדק ולא צריך הרבה כדי להפעיל אותה. מישהו יכול להסתכל עלייך ולומר: 'את מאיימת עליי', ולירות או לאיים בירי. ככה זה עובד לצערנו".
ראויה חנדקלו, מנהלת מטה המאבק בפשיעה ואלימות מטעם הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות, מסבירה ש"הילדים מבינים שמי ששורד הוא מי שיש לו כוח, מי שיש לו כסף, מילה, מי שמפחדים ממנו. הם חיים בעולם של טיקטוק, וההורים והרגולציה לא מדביקים את הקצב. מערכות הכוח שהם רואים ברחוב עוברות גם לתוך בתי הספר. מורה סיפר לי שבבית הספר שבו הוא מלמד נמכרים קליעים וסמים, ואין מה לעשות עם זה. מערכת החינוך חסרת כלים ומפוחדת".
החשיפה לאלימות לא רק מרחיבה את מעגלי הפגיעה והפחד, אלא גם יוצרת דור חדש שהפשיעה היא חלק אינטגרלי מחייו. "הילדים לא רק נחשפים לאירועים אלימים, אלא גם בקיאים בעולם הפשיעה", היא מוסיפה. "הם בקיאים במחירים של כלי נשק, יודעים איפה נמכרים סמים ומשתמשים בשפה של העולם הזה. כך נוצרת נורמליזציה של אלימות דרך השפה, תופעה שמעידה על שינויים עמוקים בחברה הערבית".
יאללה, תחזור הביתה
בני ובנות הנוער ששוחחו עם ynet מסבירים שממדי האלימות משפיעים מאוד על חיי היומיום שלהם. גם על-פי נתוני הסקר של מטה החירום, כ-80% מהמשיבים חוששים להסתובב ברחובות העיר או היישוב שלהם בשעות הלילה. כשמדובר בנשים ובצעירים, השיעור גבוה אף יותר.
אדם גורבאן חווה זאת על בשרו. הוא עוד זוכר ימים שבהם היה נוסע עם אימו לבקר את סבתו או את דודתו בשעת לילה, אבל בשנים האחרונות זה כבר לא קורה. "אין תחושת ביטחון בהסתובבות בלילות", הוא מסביר. "אפילו כשאני רוצה לצאת לבקר חבר מבית הספר, אמא שלי נדרכת ומבקשת ממני לחזור הביתה מוקדם. גם אם זה חבר שגר במרחק חמש דקות מהבית שלי. היא אומרת: 'אדם, יאללה, תחזור הביתה'. כל הזמן יש תחושה של פחד. אנחנו לא יודעים מה יקרה, מתי יהיה ירי, מתי מישהו ייפגע".
גם נרוונה, תלמידת כיתה י"ב מעראבה, חשה את המגבלות של הוריה בעקבות החשש המתמיד. "בעבר, היינו הולכים וחוזרים מהבית בכל זמן שרצינו, בלי לפחד שמשהו יקרה. עכשיו החיים התהפכו", היא אומרת.
יש חשש לדבר על האלימות בפומבי? את פוחדת להרגיז מישהו?
"אמא שלי הייתה מעדיפה שלא אתראיין. מבחינתה, עדיף לא לדבר על זה כדי שהאלימות לא תגיע אליי".
גם הוריה של אסיל נור מחאג'נה מאום אל פחם מבקשים ממנה להמעיט ביציאה מהבית ולא להרבות בשיח בעניין. "עצם זה שאת מדברת על זה, עלול להפוך אותך למאוימת", היא אומרת. "הירי לא מבחין בין אדם לאדם, ואי-אפשר לדעת מי יהיה הבא בתור. אמא שלי הרתה אותי תשעה חודשים וגידלה אותי ובסוף קליע אחד יסיים את חיי ברגע?".
חנדקלו מסכמת: "מדובר בדור העתיד של מדינת ישראל, והמדינה פשוט לא מבינה את חומרת המצב. ארגוני הפשיעה נמצאים בכל מקום. התחושה היא שיש תחרות בינם לבין ההורים: האם אצליח לגדל את הילד שלי, או שהוא יהפוך לקורבן או לחשוד הבא?".
זיינאב סנדין, שכאמור כבר איבדה את היקר מכול, בוחרת לסיים את דבריה בתחינה לכל מי שרק מוכן לשמוע: "אני מדברת בקולי, בלי פחד, ומבקשת שתפסיקו את האלימות. אני מדברת בשם של הרבה נשים ואנשים אחרים. אנחנו רוצים לחיות בשקט ובשלום".
פורסם לראשונה: 00:01, 09.05.25
