בלב הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר עמדה התפיסה ולפיה חיזבאללה ואיראן הם האויב המרכזי שיש להיערך למתקפות מצידו, בעוד חמאס הוא איום משני, שלא יכול להפתיע, קל וחומר להסב נזק אסטרטגי או להציב איום קיומי. בפועל, ביום הראשון למלחמה חמאס היה זה שהנחית על ישראל את אחת ההפתעות האסטרטגיות והמכות הכואבות ביותר שחוותה בתולדותיה.
הניצוץ של מתקפת ה-7 באוקטובר בעזה הצית מלחמה אזורית רחבה וממושכת, שבמהלכה השתפר מצבה האסטרטגי של ישראל לעין שיעור. היא הנחיתה מהלומות עזות על איראן וחיזבאללה, שערב המערכה העריכו שהכחדת ישראל אפשרית נוכח השסע הפנימי, נערכו אליה באמצעות גיבוש "טבעת אש" ופיתוח תפיסת איחוד הזירות, וראו ב-7 באוקטובר הזדמנות למימוש חזונם הרעיוני. אותן מכות הביאו לשינוי בפני המזה"ת, ובמוקדו ערעור מחנה ההתנגדות, לרבות קריסת משטר אסד בסוריה.
בה בעת, בעזה, שממנה הכל החל, לא מומשו שני יעדי העל: מיגור היכולות הצבאיות והממשליות של חמאס ושחרור כל החטופים. יש שלושה הסברים לשאלה למה ישראל קצרה הישגים דרמטיים נגד אויביה החזקים, אך תקועה ומתבוססת בעימות עם מי שנתפס כחוליה החלשה במחנה ההתנגדות. הראשון - הפער בהגדרת היעד המרכזי. בלבנון הוא ניטרול האיום הצבאי, באיראן השמדת תכנית הגרעין, אך בעזה הוא "ניצחון מוחלט" והכחדת האויב, סיסמאות שלא מנוסחות או מוסברות באופן מפורט ומפוכח. בחסות המסר העמום מנוהלת מלחמה מתמשכת ללא הגבלת זמן, מובטח כל העת שישראל מצויה כ"פסע" לקראת הכרעה, ומוצגים סימני שבירה של האויב - שלא מתממשת.
ההסבר השני מגולם בצורת הלחימה הייחודית בעזה, ובמוקדה תמרון קרקעי רחב וממושך, שיטה שהתקיימה באופן מוגבל וזמני בלבנון, ולא ברת-מימוש באיראן. הדבר הופך מלכתחילה את המערכה בעזה לקשה ולסבוכה יותר: מרוץ בלתי פוסק אחר "הקלאצ' האחרון" (מה שלא קיים באיראן ובלבנון), מלחמת גרילה, חיכוך עם אוכלוסייה אזרחית, צורך גובר לספק את צרכיה, וכמובן ספיגה מתמשכת של אבדות. ארה"ב יכולה ללמד מניסיונה המר את ישראל כי במזה"ת שליטה על אוכלוסייה וחתירה להינדוס תודעתה מבטיחות תסכול וכישלון.
ההישג הכביר באיראן - האיום הקיומי העיקרי - עשוי לסייע להיחלצות מהבוץ העזתי המעמיק, דבר שיאפשר את החזרת החטופים, לצד קידום תחקיר וריפוי שכה נחוצים לעתיד החברה הישראלית
ברקע נטוע יסוד רעיוני-פוליטי הממחיש את השוני בין עזה ללבנון ואיראן. את המערכה בעזה מלווים מראשיתה קולות הקוראים לסיפוח שטח ולחידוש ההתיישבות, לרוב מנימוקים דתיים-אידיאולוגיים של שלמות הארץ, שכמעט ולא נשמעים בנוגע ליתר הזירות (רק בשוליים עלתה תביעה לסיפוח שטחים בלבנון וסוריה). הנימוקים והשיקולים האלה מלבים ספקות ומחלוקת פנימית לגבי תכלית המלחמה בעזה, בניגוד לקונצנזוס הלאומי הרחב שמאפיין את המערכות נגד חיזבאללה ואיראן.
החטופים הם הסיבה השלישית, והכואבת מכל, לפער בין הזירות. הטראומה המתמשכת מהווה תזכורת קבועה למחדל ה-7 באוקטובר, שזכרו מתפוגג בהדרגה בצל ההישגים הכבירים ביתר הזירות, ועימו גם הדרישה לחקירה מעמיקה והסיכוי שיופקו לקחים חיוניים מהכישלון. משימת החטופים הפכה את המערכה בעזה למורכבת יותר - הן בפעילות הצבאית והן בדיון האסטרטגי בנוגע להסדרה. נושא החטופים חורג מהממד הביטחוני שבו ממוקדות המערכות נגד איראן וחיזבאללה, וקשור דווקא להיבטים פנימיים של רוח ולכידות החברה בישראל, שאינם פחות חשובים - ואולי אף יותר.
פער קבוע בין יעדים למציאות
וכשיש פער קבוע בין יעדים למציאות, משלימים אותו באמצעות הדמיון. מאז ה-7 באוקטובר ניקזה עזה את מירב הפנטזיות (וההרפתקאות) של ישראל: החל מפיתוח שלטון חמולות וקידום מיזמי דה-רדיקליזציה של העזתים, עבור דרך שכנוע חמאס להתפרז ולעזוב את עזה, וכלה באמונה העמוקה ביכולת לממש את חזון טראמפ לריקון הרצועה מפלסטינים ולהקמת "ריוויריה ים-תיכונית" באזור. הביטוי האחרון לאותן האשליות הוא הניסיון לעצב תודעה באמצעות הקיבה (מנגנון הסיוע החדש המקרטע) וחימוש המיליציות/כנופיות, מתוך אמונה שבכך "נייבש" בהדרגה את חמאס.
ההנהגה בישראל חתומה על כישלון ה-7 באוקטובר, ונראה כי כדי לכפר עליו מתעקשת על שינוי עמוק בעזה, גם כאשר צצות בעיות הממחישות פערים עמוקים במדיניות. ישראל קוצרת אומנם הישגים דרמטיים (בעיקר חיסול רוב הנהגת חמאס והתשתית הצבאית של הארגון), אך מנגד נקלעת למלחמת התשה (גם לאחר ששונתה דוקטרינת הפשיטות) ומקדמת מיזמים שמסבכים את המציאות ומעידים על שיפור מוגבל של הבנת האויב. כל זאת, בלי להבהיר לציבור מה מימד הזמן של המלחמה ומהו המחיר של כיבוש כל הרצועה, תרחיש שעלול להתממש, ובכלל זאת: טיפול בשני מיליון עזתים רווי עוינות, אתגר ביטחוני מתמשך ("עיראקיזציה"), ועול כבד על מערך המילואים שיחריף את המתח הפנימי במדינה.
מיכאל מילשטייןאת המורכבות שמפגינה ישראל בעימותים עם איראן וחיזבאללה, וכוללת ביסוס רגל מדינית שתשלים את המעשה הצבאית, צריך לקדם גם בעזה. המערכה ברצועה מעלה לקח חיוני נוסף של צורך להימנע מאשליות שלא רק מסבכות את המצב, אלא גם מסיטות מיעדי המלחמה העיקריים, כמו למשל העיסוק הגובר במיטוט המשטר האסלאמי, בשעה שהעיניים חייבות להישאר על הגרעין. בעקבות ההישג הכביר באיראן - ובתקווה שאכן יוסר האיום הקיומי המרכזי על ישראל - מומלץ לממשלת ישראל לבחון איך להיחלץ מהבוץ העזתי שקשה לראות איך ייצא ממנו הישג דרמטי. הדבר יאפשר החזרת החטופים, לצד תחקיר וריפוי פנימי שכה נחוצים לחברה הישראלית.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
