מלחמת 12 הימים בין איראן לישראל סימנה לא רק את שיאו החמור ביותר עד כה של העימות המתמשך בין שתי המדינות אלא את האירוע הטראומטי ביותר עבור איראן מאז תום מלחמת איראן-עיראק ב-1988. מיליוני אזרחים איראנים מהדור שלא חווה את "המלחמה הכפויה", כפי שמכונה מלחמת שנות ה-80 בפי האיראנים, נחשפו עתה למוראות "המלחמה הכפויה" השנייה. כפי שהמלחמה הקודמת עיצבה את תפיסת הביטחון והתודעה הלאומית של איראן, כך צפויה גם המערכה הנוכחית לטלטל את הרפובליקה האסלאמית בשנים הקרובות ולהותיר חותם משמעותי לפחות בחמישה מישורים עיקריים: ביטחוני, דיפלומטי, אזורי, בינלאומי ופנימי.
1 צפייה בגלריה
ערב המלחמה איראן הייתה מדינת סף גרעינית
(צילום: CHARLY TRIBALLEAU and ATTA KENARE / AFP)
תפיסת הביטחון האיראנית, שנועדה להבטיח את שרידות המשטר מול איומים חיצוניים ופנימיים, השתנתה עם השנים כתוצאה מהתפתחויות פנימיות, אזוריות וגלובליות לצד ההתקדמות המשמעותית ביכולותיה הטכנולוגיות והצבאיות של איראן. במאמציה לפתח ולשמר הרתעה יעילה מול יריביה, פיתחה איראן שלושה רכיבים מרכזיים: רשת של שלוחים אזוריים, יכולות צבאיות אסטרטגיות והתעצמות גרעינית. לקחי המלחמה ותוצאותיה עשויים להשפיע על כל אחד ממרכיבים אלה.
ערב המלחמה, איראן הייתה מדינת סף גרעינית, במרחק של פחות משבועיים מיכולת פריצה קדימה לנשק גרעיני וככל הנראה חודשים ספורים מהשגת יכולת גרעינית צבאית ראשונית. יכולת זו נועדה לספק לה הרתעה מול אויביה ולשמש תעודת ביטחון לשרידות המשטר. עם זאת, מנהיג איראן לא הורה לפרוץ לנשק, כנראה מחשש להיגרר למערכה צבאית מול ישראל, וחמור מכך מול ארצות הברית. בשנה האחרונה גברו הקולות באיראן שקראו לבחון מחדש את דוקטרינת הגרעין ולשקול אפשרות לפרוץ לנשק גרעיני, על מנת להשיג הרתעה אולטימטיבית מול ישראל לנוכח קריסת "ציר ההתנגדות" וחוסר יכולתה של איראן לממש הרתעה יעילה רק באמצעות מערך הטילים האסטרטגיים שלה. המלחמה הסיגה לאחור את תוכנית הגרעין, אך בו בזמן עשויה לעודד את איראן לפרוץ קדימה לנשק במסלול חשאי תוך שימוש ביכולות הגרעיניות השיוריות שנותרו בידיה.
מבחן השלוחים
גם תפיסת השלוחים, שנועדה למנוע מלחמה ישירה באמצעות עימות עקיף, ניצבת במבחן קשה. המלחמה בעזה כבר חשפה את מגבלות כוחה של איראן בהפעלת הרשת האזורית שטוותה משך שנים. הפעלת השלוחים, שנועדה לצמצם את הסיכון שבהיגררות איראנית למערכה צבאית ישירה, הביאה אותה בסופו של דבר לעימות צבאי ישיר עם ישראל ועם ארצות הברית. תפיסת "ההגנה קדימה", שנועדה לבלום את האיומים על ביטחונה הלאומי של איראן באמצעות הפעלת שלוחים והתמודדות עם אויביה הרחק ככל האפשר מגבולותיה, גרמה לכך שמטוסי קרב ישראלים וטילים אמריקאים תקפו את איראן באופן ישיר. זאת בשעה שהשלוחים לא עשו כמעט דבר כדי לסייע לאיראן ב"יום פקודה", כפי שהיו אמורים לעשות בהתאם לתפיסת הביטחון האיראנית.
בזירה הדיפלומטית, המלחמה חיזקה אף יותר את תחושת חוסר האמון מצד טהראן כלפי ארצות הברית. המנהיג חמינאי, שגם במהלך המו"מ בין המדינות הביע ספקנות רבה באשר ליכולת להגיע להסכם עם ממשל טראמפ, צפוי לראות במלחמה הוכחה נוספת לצדקת תפיסתו. בהצהרה פומבית ראשונה מאז הפסקת האש, שב והדגיש כי תוכניות הגרעין והטילים של איראן הן רק "תירוץ" בידי ארצות הברית להכשרת הקרקע להחלשתה ולכניעתה של איראן. לפיכך, ספק אם איראן תהיה מעוניינת לשוב למו"מ שיוביל לוויתורים נוספים, בעיקר בתחום ההעשרה. עם זאת, באיראן עשויים להתגבר גם הקולות, בעיקר מצד המחנה הפרגמטי בהובלת הנשיא פזשכיאן, שידגישו את הצורך הדחוף בהסכם שיביא להסרת הסנקציות הכלכליות ולשיפור כלכלי, במיוחד לנוכח הנזקים הכבדים שנגרמו לאיראן במלחמה. ח'אמנהאי עצמו עשוי לתמוך במו"מ אם יראה בו דרך להגיע לפריצת דרך גרעינית בנסיבות נוחות יותר, כפי שעשתה צפון קוריאה.
בזירה האזורית איראן עשויה לשאוב עידוד מעמדתן המסויגת של שכנותיה הערביות ביחס למלחמה, בעיקר לנוכח חששן מהסלמה אזורית שעלולה לגלוש לשטחן. יתר על כן, בקרב מדינות ערב ניכרת הסתייגות מהעדפתה הברורה של ישראל לשימוש בכוח צבאי על פני הסדרה מדינית. בתום המלחמה, ובמיוחד אם תושג הפסקת אש גם בעזה, יידרשו מדינות ערב, ובראשן ערב הסעודית, להכריע באשר לעתיד הסכמי אברהם ושיתוף פעולה אפשרי עם ישראל בהתמודדות עם האיום האיראני. במקביל, הן יידרשו לבחון את עמדתן כלפי טהראן, שחרף הפגיעה בה עדיין נחשבת לשחקן עם יכולות הרתעה משמעותיות.
בזירה הבינלאומית, איראן תידרש להפיק לקחים מהתנהלות שותפותיה, ובראשן רוסיה וסין. ספק אם הימנעות רוסיה מסיוע צבאי לאיראן במהלך המלחמה – ועוד קודם לכן, לאחר התקיפה הישראלית בסוף אוקטובר 2024, הפתיעה את טהרן. עם זאת, הדבר עשוי להעמיק את חוסר האמון והחשדנות המסורתית מצד איראן כלפי מוסקבה ואת הספקות באשר לכדאיות השותפות האסטרטגית עימה, במיוחד לנוכח הסיוע הצבאי שהעבירה איראן לרוסיה במלחמתה באוקראינה. לעומת זאת, חשיבותה של סין עשויה לגבור הן כמשענת כלכלית והן בשל הצורך בתמיכה סינית באספקת רכיבים לתעשיית הטילים, שנפגעה במהלך המלחמה. במקביל, עשויה איראן לבחון אפיקים נוספים לשיקום מערכיה הצבאיים האסטרטגיים מול מדינות נוספות, לרבות צפון קוריאה ופקיסטאן.
רז צימט ובאשר לזירה הפנימית, שאלה מרכזית היא האם אפקט "ההתגייסות סביב הדגל", שבא לידי ביטוי במהלך המלחמה עצמה, יימשך. כל עוד מטוסי חיל האוויר הישראלי טסו בשמי איראן, עיקר הזעם הציבורי הופנה כלפי האויב החיצוני. ואולם, ההתגייסות הפנימית עלולה להתפוגג עם תום הלחימה, כשהכעס עשוי להיות מופנה כלפי השלטון, שהפגין פעם נוספת את מחדליו וכישלונותיו. קשה לחזות האם המלחמה תחזק את המשטר, כפי שעשתה מלחמת איראן-עיראק, או דווקא תוביל לקריסתו, כמו שקרה לברית המועצות בעקבות תבוסתה באפגניסטאן. יתר על כן, המלחמה עשויה לחולל שינויים גם בדינמיקה הפנימית בצמרת האיראנית, להאיץ תהליכים של אוטוקרטיזציה והתחזקות משמרות המהפכה, ואולי אף להשפיע על מאבק הירושה, שכבר החל לקראת תום עידן המנהיג הנוכחי.
ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
