בערב הראשון של המלחמה האחרונה, חזרתי לכפרי, דריג'את – כפר "מוכר", השייך למועצה האזורית אל-קסום. בדרך, ליד הגשר הנמצא על כביש 31, הבחנתי במחזה מזעזע: עשרות נשים, גברים וילדים מצטופפים מתחת לגשר בטון, מחפשים בו מקלט מהרקטות.
מה שראיתי אינו מקרה חריג. זו שגרת חירום עבור עשרות אלפי אזרחים בדואים – בכפרים בלתי מוכרים וגם באלו "המוכרים" – החיים בפועל במדבר פתוח, בלי מקלטים, בלי ממ"דים, בלי תקווה.
אבל הטרגדיה האמיתית לא מסתכמת בהפקרה. היא מתחילה במוות. ביום הראשון של המלחמה לפני שנתיים נהרגו ילדים ונשים – לא בלב עזה, אלא אצלנו בכפרים. בכפר אל-בָּאט הסמך, וגם ביישוב המוכר ערערה שבנגב. כולם – נשים, ילדים, אזרחים – נהרגו בגלל דבר אחד: לא היה להם מקלט. לא היה להם לאן לברוח.
מדינת ישראל משקיעה מיליארדים במיגון – אך עבורנו, היא אפילו לא טורחת לתכנן. אין תכניות חירום. אין תקצוב. אין תשתיות. אפילו לא הכרה. ובכפרים שכן הוכרו? המדינה מגלגלת אחריות – למועצות עניות, בלי כלים או סמכויות
איך זה ייתכן שבשנת 2025, במדינה שטוענת להיותה מתקדמת ושוויונית, עדיין ישנם אזרחים שמתו לא כי לא היה מי שיגן עליהם – אלא כי המדינה סירבה לאפשר להם להגן על עצמם?
גם בכפרים המוכרים, אין פתרון אמיתי – אין יישוב אחד אך שנבנה אפילו מקלט ציבורי אחד. אנשים חיים במציאות בלתי נתפסת, הילדים שם הולכים לבית ספר, אבל השאלה היא כמה ממ"ד של בית הספר יכול להכיל? וההורים, הם ישנים בלילות עם הנעליים – מוכנים לברוח בכל רגע.
המציאות הזו איננה תוצאה של רשלנות. היא תוצאה של מדיניות
המציאות הזו איננה תוצאה של רשלנות. היא תוצאה של מדיניות. מדיניות שמביטה באזרחיה הבדואים כעל אזרחים סוג ג'. מדיניות שמפקירה אותנו גם בשגרה – ובוודאי בעת חירום.
עוקב אלאעוואדהמדינת ישראל משקיעה מיליארדים במיגון – אך עבורנו, היא אפילו לא טורחת לתכנן. אין תכניות חירום. אין תקצוב. אין תשתיות. אפילו לא הכרה. ובכפרים שכן הוכרו? המדינה מגלגלת אחריות – למועצות עניות, בלי כלים או סמכויות.
זהו לא "כשל נקודתי" – זה עוול ממוסד. הרי אין מוות נורא יותר ממוות שניתן היה למנוע. אין כאב קשה יותר מכאב ההפקרה. אנחנו לא דורשים מותרות. אנחנו דורשים את הזכות הבסיסית ביותר: לחיות. לחיות בכבוד. לחיות בביטחון.
ונמשיך להיאבק, נמשיך לזעוק, נמשיך לדרוש – כי אם למדינה אין אומץ להביט בעיניים של אזרחיה הבדואים – לנו יש את האומץ להביט בה חזרה, ולדרוש את מה שמגיע לנו. כי מי שאין לו מקלט בזמן מלחמה – אין לו עתיד בזמן שלום.
עוקב אלאעוואדה הוא פעיל חברתי ויועץ פרלמנטרי לח"כ יוסף עטאונה
