סגן נציב שירותי הכבאות וההצלה רונן מכטייב שכל שלשום (ראשון) את בנו אורי, שנהרג מפליטת כדור בביתו. בשיחה עם ynet, הוא ביקש להדגיש, הן כאב שכול והן כאדם שמבקש לזקק מתוך הטרגדיה מסר ברור: "נשק הוא לאויב, לא למשחק. צריך להפעיל אותו בשכל. האירוע הזה חד-משמעית היה יכול להימנע, אני בתחושה שהילד שלי הלך ללא סיבה מוצדקת".
רונן מספר על בנו אורי ז"ל
(צילום: עידו ארז)
רונן אמר בקול שקול אך נחוש כי "אני לא יודע בוודאות כרגע מה קרה, אבל ברור לי לחלוטין שהדבר הזה יכל להימנע. נשק הוא לא למשחק, ובלי להיכנס לפרטים, אני אומר את זה כאמירה כללית, את האירוע הזה היה אפשר למנוע".
הוא ביקש לספר לציבור על אורי, על הנער שהיה, מעבר לנסיבות מותו. "לא רק מנקודת מבט של אבא, לא מסיפורים של אימא, אלא מסיפורים של החברים, ויש חוט מקשר בין כל הסיפורים. אורי היה מלח הארץ", אמר. רק לפני שבועיים רונן עמד לצד בנו בטקס ההשבעה שלו: "אורי גרם לי להגיד דברים שלא הרשיתי לעצמי הרבה זמן להגיד. לכל אחד. הוא בעצם גרם לי להיות משוחרר ולהשתחרר. אמרתי לו שאני גאה בו. כן, הוא באמת עשה לי גאווה מאוד מאוד גדולה”.
לדברי רונן, הוא הקפיד על חינוכו של אורי, אך למד גם ממנו לאורך השנים: "בדרך שלו, עם כל השנים ועם כל מה שעברתי, הוא גם לימד אותי לא מעט דברים. אחד הדברים שהוא לימד אותי זה להיות פתוח לאנשים, להיות עם לב לאנשים, וזה אורי".
אורי היה בן הזקונים במשפחה, עם תשע שנות הפרש מאחיו שלפניו. "החיבור שלי לאורי היה חיבור מאוד-מאוד חזק. היינו הולכים ביחד להצגות, לסרטים. היינו מבלים באמת לא מעט", סיפר רונן. הוא מתאר נער בוגר, עמוק, "איש לשיח. היה כיף לשבת ולדבר איתו. היו לו תובנות לחיים, והוא ידע מה הוא רוצה בעיקר. כל בחירה שלו הייתה בינגו".
הוא שחזר את הרגע שבו הבין שבנו איננו: "אני לא קיבלתי את הבשורה, אני בניתי את הבשורה". רונן היה בפגישות באזור איו״ש כשבנו האמצעי התקשר ואמר שחברים מדווחים על תקרית ירי, ואורי לא עונה לטלפון. "כל כך רציתי שמעבר לקו הוא יענה לי, כמו שתמיד הוא ענה לי, 'מה קורה אבא?'". משם הוא החל לאסוף מידע, עד שהבין שמדובר בשני חיילים ובירי מנשקם. הוא התקשר למפקד מרחב במשטרה, וכשנשאל לכתובתו והונחה "סע מהר הביתה", הבין.
רונן סיפר כי "לא הייתי צריך כבר להבין, הבנתי כאן מאותו רגע". לדבריו, 45 הדקות של הנסיעה הרגישו כמו נצח. "המבט של מפקד התחנה, ואני יודע לזהות במצבים כאלה בדיוק את המבטים האלה. הבנתי שהגרוע מכל קרה. אורי היה ירוי בחלק העליון והם קבעו את מותו".
כשנשאל איך ממשיכים מכאן כהורה, הוא מודה: "זו שאלה מורכבת. אין לי תשובה כרגע". ובכל זאת, רונן משרטט עוגנים: "בשביל אורי חייבים להמשיך. יש לי עוד שני ילדים, יש לי שתי נכדות. יש לי לא מעט לוחמים במערך הכבאות בישראל שאני חייב גם להם להיות חזק, ויש גם את המשפחה של מג״ב שאני לא הולך להיפרד ממנה".
על ההנצחה, רונן מדבר כי היא תתבצע דרך ערכים: "דוגמה אישית. אורי באמת סחף אחריו אנשים והראה את הדרך מבלי להגיד ומבלי לדבר, זה איך שהוא פעל". חבר שהגיע לנחם את רונן השיב לשאלתו, מה אפיין את אורי במילה אחת: "חברות". רונן סיפר כי ביקש פירוט, והתשובה הייתה: "כל המושגים שיש בתוך חברות זה אורי".
הוא מתאר נער של נתינה, שהתנדב בצופים ובצופי אש, "כל החיים שלו לא היה מתלונן. תמיד היה עושה את הכול בצורה מאוד-מאוד נחושה". חודשיים לאחר תחילת הטירונות רונן שאל את אורי אם הוא מתקשה, "והוא אומר לי, 'לא, אבא, קשה לי, אבל שום דבר לא מקשה עליי'". רונן עוצר לרגע ומסביר: "ה'לא מקשה עליי' זה אני לא נשבר. ואורי לא היה ילד של נשבר. אנחנו נזכור עוד הרבה דברים מעבר. את החיוך שלו, את ההתפוצצויות שלו, את השיח. אורי היה בוגר. כשישבת ודיברת איתו לא הרגשתי פער גילאים. היה שיח מאוד מאוד שוטף, מאוד איכותי. וזה אורי שלי".
