כשהתלכדנו כולנו אחרי 7 באוקטובר סביב האויב האיום, מפלצות חמאס, הכל היה מובן לחלוטין. כמה עצוב שהיינו זקוקים לאסון הזה כדי להבין, ולא לראשונה, שאנחנו מדינה מוקפת אויבים, שיש סביבנו ארגוני טרור המבקשים לחסל אותנו - יהודים וישראלים כאחד. לרבים מאיתנו זכורה העובדה המטלטלת מאותו יום שחמאס לא הבדיל בין דם לדם. הם רצחו בדואים, כולל ילדים, חטפו אותם והרוע לא מצמץ לרגע מול עווד דראושה האמיץ, נהג האמבולנס שניסה להציל חוגגים מהמסיבות, עד שנרצח גם הוא מירי הטרוריסטים. לא השפה הערבית ולא החזות שינו למרצחים כשהם באו לחסל.
לא רק בגלל הגורל המשותף חייב כל ישראלי מימין ומשמאל להתקומם כנגד הכהניזציה המטורפת והאלימות הנגזרת, אלא בגלל שזאת סכנה מוחשית לגמרי למדינת ישראל, ודאי לזהותה כמדינה שיש בה חיים משותפים ולא חלילה אפרטהייד.
כל אדם שעיניו בראשו, ראה את הציבור הערבי במדינת ישראל אחרי 7 באוקטובר. לא רק שההלם אחז גם בו אלא הוקמו חמ"לים משותפים לסייע לנפגעים ובתוך ים הכאב הבליח לרגעים אור. אני זוכרת ישראלים מדווחים על פחד פתאומי שאחז בהם כשהם שמעו ערבית או נהגי מוניות שדיווחו על ביטולי נסיעות כשאנשים זיהו את שמם. אפשר היה להבין את זה בשבועות הראשונים, למרות שאני סירבתי לתת לחששות לשתק אותי.
איימן עודה בנס ציונה
(צילום: מאיר תורג'מן, כוח לדמוקרטיה)
אי אפשר היה לדמיין, אולי לא רציתי לדמיין, את גלי השנאה והאלימות שכבר קודם החלו להרים ראשם וסופם באלימות המחרידה כלפי ערבים אזרחי ישראל.
זה החל בתקיפות יומיומיות של נהגי אוטובוס ערבים. אנשים שיוצאים לעמל יומם הלא פשוט (וכמי שעסקה לא מעט בתחבורה ציבורית, יש מחסור קיצוני בנהגים מקצועיים) וחוזרים לביתם פצועים בגוף ונפש. עצוב היה לגלות ולא לראשונה שגם כשהמשטרה מבצעת את תפקידה כמצופה ומביאה פורעי חוק למעצר, בית המשפט משחרר אותם, אפילו אחרי שהובא מפקד תחנת המשטרה להעיד באולם - דבר נדיר לכשעצמו אך נעשה באחת התקיפות הקשות האחרונות.
הרסן משוחרר
לצד זאת גם ההתייחסות האגבית לעלייה הקיצונית בעבריינות וברציחות בתוך המגזר הערבי, כולל קורבנות שאינם קשורים כלל לעולם הפשע, ממריצה שנאה כי אם לא צריך לטפל בזה מה חייהם שווים. בהיבט הזה בו כשלה המשטרה עמוקות, יש ניואנס רגשי של הציבור הערבי שחש שלמוסדות המדינה כלל לא אכפת שנכנסים פושעים לבית בלוד ממש לפני שבוע ורוצחים שתי נשים בסלון הבית. תחושת חוסר האכפתיות מצד מוסדות המדינה הזאת משחררת את הרסן למי שממילא חשים שיש לגיטימציה לכך שהם יכולים להיות מליציות ברחובות.
ואתמול (שבת) נחצה עוד שיא בתקיפה האלימה כלפי ח"כ איימן עודה. גם זה לא עניין של ימין ושמאל ואמור להבהיל כל מי שמזהה סכנות מוחשיות לחברה הישראלית. העובדה שלמעט נשיא המדינה לא קם אף בעל תפקיד במערכת הפוליטית והוקיע את מעשי האלימות היא חמורה מאוד. ולא, אני לא מעריכה את איימן עודה ונחרדת מהאמירות שלו - אז מה? גם דמוקרטיה מתגוננת כשלנו אמורה להתקומם כנגד ניסיונות לינץ' בנבחר ציבור.
כשאני רואה את הסצינות האלה, את ההמון המוסת עם דם בעיניים אני תוהה אם אפילו לאחד מהם יש הורים שיסגרו אותו בבית מבושה
מה שמבהיל במה שקורה הוא האלימות "העממית" הזאת, ובאין אכיפה - ושוב זאת לא רק המשטרה אלא גם בתי המשפט שחייבים להתעשת בנושא, גם מוכרים בבית קולנוע אינם בטוחים מול המון מוסת חסר גבולות. לראות את האנשים הצעירים האלה, כולם במראה דומה המקשה על זיהוים, עומדים מול אנשים שיצאו להתפרנס - מקללים אותם וזורקים עליהם חפצים, הוא מהסצינות המבחילות והמדאיגות ביותר.
לאורך שנים טענתי שאין דבר כזה אלימות במגזר הערבי אלא אלימות בחברה הישראלית, כלומר אין מצב שזה לא יזלוג לחברה היהודית.
צעקות גזעניות וזריקת אוכל וחפצים: צעירים התעמתו עם עובדים בסינמה סיטי
(צילום: מאיר זרקא)
אבל כשיש סוכני כאוס, חלקם בעלי תפקידים רשמיים כיום במדינה, שתמונתו של ברוך גולדשטיין הייתה תלויה בביתם כמודל לחיקוי, שמעודדים קריאות "מוות לערבים", או כפי שתיקן האיש הזה את מי שהתלוו אליו באיזה קמפיין "מוות למחבלים" אבל כולם הבינו, השנאה והאלימות הנגזרים ממנה נהפכים לגיטימיים.
כשאני רואה את הסצינות האלה, את ההמון המוסת עם דם בעיניים אני תוהה אם אפילו לאחד מהם יש הורים שיסגרו אותו בבית מבושה. למרבה הצער ולאור ריבוי המקרים והגילאים המגוונים, חוסר האכיפה של המדינה והכאוס ההולך וגובר המשפט המתאים ביותר הוא "אין שכל אין דאגות" וזה דווקא כשיש סיבות טובות לדאגה כי האלימות כלפי המגזר הערבי מסוכנת לא פחות מהשנאה בינינו לעצם קיומה של ישראל.
איילת נחמיאס ורביןדווקא התגובה של הנהלת סינמה סיטי מעוררת תקווה וגורמת לכך ששוב ניאלץ לסמוך על המגזר העסקי שיתקן את בעיותינו החברתיות, במקום מי שבאמת אמור לעסוק בחינוך, מניעת גזענות ואכיפה כנגד אלימות. שוב ניאלץ להטיל את המעמסה ואת תקוותינו על הציבור הישראלי שברובו רואה את התמונות האלה ונחרד. רק שבהתבוננות כנה וכואבת, כל אחד מאיתנו חייב להבין שבאין מעשה לאומי משמעותי נגד האלימות האיומה, זה לא יספיק.
