סגירת מדד המגדר אינה עוד החלטה תקציבית או ארגונית - זו החלטה שנוגעת בלב היכולת של מדינת ישראל להבין את עצמה ולקבל החלטות מושכלות על בסיס מציאות ולא על בסיס תחושות. ההודעה של מכון ון ליר על סגירת מדד המגדר ומרכז הידע "יודעת" צריכה להדאיג כל מי שמאמין במדיניות ציבורית אחראית. כי בלי נתונים - אין מדיניות. יש רק הערכות, אינטואיציות, והטיות, בוודאי.
כדי להבין את עומק הפגיעה, צריך להבין מהו מדד המגדר - ואיזה מסד נתונים עומד בסכנת גניזה. מדובר באחת מתשתיות הידע היחידות בישראל שמרכזות, מנתחות ומנגישות באופן שיטתי את מצבן של נשים בחברה. הוא נשען על נתונים ממקורות שונים, ובראשם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אך עושה את מה שאף גוף אחר אינו עושה: מחבר בין הנתונים, יוצר סדרות לאורך זמן, ומאפשר לזהות מגמות עומק.
המדד בוחן תחומים מרכזיים - תעסוקה ושכר, עוני ואי־שוויון, השכלה, בריאות, ייצוג במוקדי קבלת החלטות, חלוקת זמן ועבודת טיפול, אלימות נגד נשים ועוד. אבל ערכו האמיתי אינו רק בהיקף התחומים, אלא ביכולת לשאול שאלות קריטיות: האם הפערים מצטמצמים או מתרחבים? מי נשארת מאחור? ואיך נראית התמונה לאורך עשור.
בישראל אין כמעט כלים כאלה. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הם חיוניים - אך אינם בנויים ככלי מדיניות מגדרי. מדד המגדר הוא כמעט הגוף היחיד שמבצע אינטגרציה, מעניק הקשר, ומתרגם מספרים למציאות שניתן לפעול לפיה. לצדו פועל מרכז "יודעת" - מרכז ידע שמנגיש את המידע הזה, לצד מחקרים ומסמכי מדיניות, לציבור הרחב, בחינם ובשפה נגישה. עבור רבות ורבים, ובהם גם גורמי ממשלה, זהו שער הכניסה המרכזי - ולעיתים היחיד - לידע אמין בתחום.
כאשר שני הכלים הללו נעלמים, לא נעלם רק מידע. נעלמת היכולת להבין. וזה כבר עניין של מדיניות. מדיניות ציבורית, במיוחד בתחומים כמו שוויון מגדרי, מחייבת מדידה שיטתית, עקבית ובלתי תלויה. היא מחייבת לדעת היכן אנחנו עומדים - ולאן אנחנו מתקדמים. בלי זה, גם החלטות נכונות עלולות להיכשל, פשוט משום שאין דרך להעריך את השפעתן.
וכאן נכנסת האחריות של המדינה. תשתיות ידע אינן מותרות- הן תנאי יסוד לניהול. כפי שהמדינה משקיעה בתשתיות פיזיות - כבישים, בתי חולים, מערכות ביטחון - כך עליה להשקיע גם בתשתיות נתונים. העובדה שמדד המגדר ו"יודעת" נשענו לאורך השנים על גוף מחקרי, ללא עיגון ממשלתי קבוע, היא כשל מבני. והסגירה שלהם רק חושפת אותו.
היסטורית, נסיגות בזכויות נשים אינן מתרחשות בבת אחת. הן מתרחשות בהדרגה, לעיתים כמעט מבלי שנבחין - במיוחד כשאין מדידה שמצביעה על השינוי, וכשאין נתונים שמייצרים אחריותיות
היסטורית, נסיגות בזכויות נשים אינן מתרחשות בבת אחת. הן מתרחשות בהדרגה, לעיתים כמעט מבלי שנבחין - במיוחד כשאין מדידה שמצביעה על השינוי, וכשאין נתונים שמייצרים אחריותיות. דווקא עכשיו, כאשר סימני השחיקה כבר ניכרים - בצמצום ייצוג, בהעמקת פערים ובהדרה גוברת - הצורך בתשתיות מדידה רק מתחדד. ולכן השאלה אינה רק האם יימצא למדד המגדר בית חדש. השאלה היא האם מדינת ישראל מבינה את הצורך הזה. כי בלי נתונים, אין דרך לדעת אם אנחנו מתקדמים. ובלי לדעת - אין דרך לתקן.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
