ראש הממשלה הוא "אישיות דו-מהותית": כאדם פרטי הוא נהנה מאישיות משפטית פרטית שאינה תוצר של הדין. כאיש ציבור, הוא נהנה מאישיות משפטית נפרדת הנובעת ממעמדו הציבורי. כתב האישום הוגש נגד בנימין נתניהו, האדם הפרטי. אמנם העבירות שבגינן הוגש כתב האישום הן עבירת שבוצעו, לכאורה, אגב תפקידו הציבורי, אולם אין בכך דבר וחצי דבר כדי לשלול את העובדה כי כתב האישום הוגש נגד בנימין נתניהו האדם הפרטי. איש ציבור שנטען כי ביצע עבירות פליליות לא פעל, אגב ביצוע העבירות, בכובעו הציבורי. דמו אינו סמוק יותר מדמו של כל אדם אחר. עליו לציית לחוק ולהימנע מביצוע עבירות פליליות. ככל שהוא כושל בכך, מוגש נגדו כתב האישום בכובעו כאדם פרטי.
אלא שבעידן שבו נפרצו החומות בין "פרטי" ל"ציבורי", לעתים היבטיו הפרטיים של אדם המכהן בתפקיד ציבורי שהוגש נגדו כתב אישום מתמזגים עם היבטיו הציבוריים. בתוך כך עשויות להיווצר נקודות השקה בין שתי ישויותיו המשפטיות. סיטואציה זו אינה משקפת מצב פתולוגי; היא מחויבת המציאות.
כאשר מושמעות בתקשורת באופן יום יומי טענות הקשורות למשפטו, לא ניתן לצפות ממנו למלא פיו מים בשדה הציבורי תוך שימוש בכובעו זה. קל וחומר הם פני הדברים כאשר האישומים קשורים לפעילותו הציבורית
כך, למשל, כאשר מושמעות בתקשורת באופן יום יומי טענות הקשורות למשפטו, לא ניתן לצפות ממנו למלא פיו מים בשדה הציבורי תוך שימוש בכובעו זה. קל וחומר הם פני הדברים כאשר האישומים קשורים לפעילותו הציבורית. בדיוק כפי שגורמי התקשורת מנצלים את הבמה הציבורית על-מנת להטיח נגדו טענות הקשורות למשפטו, זכותו לעשות שימוש בבמה הציבורית על-מנת להשיב להן.
יתרונות פסולים
עם זאת, אין בכך כדי להכשיר ניצול של מעמדו הציבורי כדי להשיג יתרונות פסולים במסגרת הליך הפלילי המתנהל נגדו. לא ראוי, לטעמי, שבמסגרת בקשת חנינה המוגשת על-ידי איש ציבור יירמז על-ידו כי הפסקת המשפט תאפשר לו לפתור מחלוקות ציבוריות שכעת הוא מנוע מלטפל בהן בשל כתב האישום. אמנם בפרשת קו 300 נוכחנו כי אין מניעה, במקרים חריגים, שתוענק חנינה על-ידי נשיא המדינה, אפילו לפני הרשעה, על-מנת למנוע נזק כבד לאינטרס ציבורי עליון. אלא שגם אם קיימים בענייננו אינטרסים ציבוריים רמי מעלה שראוי שהנשיא ישקול לצורך מתן חנינה, הקושי נובע בכך שמבקש החנינה רומז לביצוע פעולות ציבוריות שלפחות את חלקן הוא יכול לבצע גם ללא החנינה. זהו ערבוב פסול בין כובעיו.
רמיסת החומות בין "פרטי" ל"ציבורי" נעשית באופן לא ראוי גם מן הצד ההפוך. אין זה ראוי, למשל, שה"ציבור" יבקש מהנשיא לנצל את הליך החנינה - שנועד לחון את האדם הפרטי העומד לדין - לטובת השגת יעדים ציבוריים שספק אם ראוי להתנותם בקבלת חנינה, כגון: התחייבות מטעם אותו איש ציבור לא לקדם רפורמות ציבוריות בעתיד. גם התחייבות, כתנאי לחנינה, שאיש הציבור ימנע מלהעמיד את עצמו בעתיד לבחירה דמוקרטית בעתיד אינה לגיטימי בעיניי. אין מניעה שיידרש ממנו, כתנאי לחנינה, לפרוש מאותו תפקיד שבמסגרתו בוצעה לכאורה העבירה שבגינה הוגש כתב אישום. הטעם לכך הוא פשוט: חנינה היא הליך של חסד ורחמים. הואיל וכתב האישום הוגש נגד איש הציבור כאדם פרטי, עליו לשלם מחיר אישי כלשהו (כל עוד יש זיקה בין המחיר לבין העבירה בגינה הוא קיבל חנינה). עם זאת, לא ראוי, לטעמי, למנוע ממנו במסגרת הליך החנינה - שאיננה חלק מההליך הפלילי (בניגוד להסדר טיעון) - את האפשרות להעמיד את עצמו בעתיד לבחירת דמוקרטיות על-ידי הציבור. גם זה ערבוב פסול בין הכובעים.
ד"ר אסף הראל| צילום: Amos Bar-Zeevהצעתי היא, אפוא, לכל השחקנים במגרש להימנע מרמיסה לא ראויה של החומות בין כובעו הפרטי של ראש הממשלה לבין כובעו הציבורי. שימוש לא ראוי שלו בכובעו הציבורי (רמז לפתרון מחלוקות ציבוריות שהוא יכול לפתור גם ללא החנינה) לצרכי הכובע הפרטי (קבלת חנינה) פוגע באמון הציבור. ובכיוון ההפוך: שימוש לא ראוי של הציבור בכובע הפרטי של איש הציבור (קבלת חנינה) לצרכי הכובע הציבורי (התחייבות לעצירה רפורמות או אי התמודדות עתידית בבחירות דמוקרטיות), פוגע אף הוא באמון הציבור.
הכותב הוא ד"ר למשפטים, מרצה בכיר במרכז האקדמי פרס, יועץ במשרד עורכי הדין "וייס-שוורץ-קידר"
