אמיר נעצר לראשונה בגיל 14, אבל ההסתבכויות שלו החלו הרבה קודם לכן. "זה התחיל ממכות והמשיך בגניבות", הוא מתאר. ככל שהתרבו המעצרים, הלכו והחמירו גם העבירות. בגיל 20, אמיר כבר נעצר על ניסיון רצח. כתב האישום אמנם תוקן בהמשך לגרימת חבלה חמורה, אבל בשלב הזה של חייו ההגדרות המשפטיות היו פחות חשובות בעיניו מהמהות: היום הוא יודע לומר שרק בנס אף אחד לא מת בגללו. בקלות רבה מדי זה יכול היה להיגמר ברצח, ממש כמו כמו הרצח של ימנו זלקה ז״ל בערב יום העצמאות. בגלל מילה לא נכונה. בגלל הדם שעלה אל הראש. כדי להרשים את החברים מסביב. כדי לא לומר "לא".
3 צפייה בגלריה
העבריינים המשתקמים בווילה בחיפה (מימין), והתיעוד מרצח ימנו זלקה
(צילום: גיל נחושתן, לפי 27א' מתוך חוק זכויות יוצרים)
״זה היה יכול לקרות גם לי, וגם לכל אחד שיושב כאן", הוא אומר בחדר הטיפול הקבוצתי שבווילה רחבת הידיים, הצופה אל נמל חיפה. מרכז שושן (שיקום ושילוב נוער) שמפעילה הרשות לשיקום האסיר (רש״א) בחיפה הוא אחת מארבע מסגרות שמטפלות מדי שנה בכ-260 צעירים ונערים שהשתחררו מהכלא לפני תום תקופת מאסרם, לאחר שוועדת השחרורים קבעה כי הם כשירים לכך. סיכוייו של מי שיתמיד בטיפול ויסיים אותו בהצלחה לחזור למאסר נמוכים משמעותית ממי שישתחרר ללא טיפול: על פי נתוני שב״ס, יותר מ-70% מהקטינים והצעירים שריצו תקופת מאסר, והשתחררו ללא תוכנית שיקום, יחזרו למאסר נוסף - שיעור גבוה משמעותית בהשוואה לבגירים. לעומת זאת, בקרב מי שעברו טיפול, הסיכויים לשוב אל הכלא אמנם לא מבוטלים אך נמוכים משמעותית: כ-40%.
היום, כשהוא כבר בתחילת שנות ה-20 לחייו, אמיר - שנולד בעיר ערבית בצפון הארץ, והתחנך רוב חייו בבתי ספר יהודים - יודע להסביר איך הגיע לאן שהגיע. לספר על חיים בלי אב, ועל אם שניסתה לתת לו הכל אך התקשתה להציב גבולות. ״היום אני יודע להגיד שהייתי מושפע מחברים, שניסיתי להרשים", הוא אומר. ״רציתי להרגיש שייך, אז התחלתי להסתובב במקומות לא טובים. אם הם רבים מכות אני אעשה את זה יותר טוב. שיתלהבו ממני״.
הוא אומר שלאורך הדרך ניסה לא פעם להשתנות - גם בשביל עצמו וגם כדי לא לאכזב את אמו, שלמענה ניסה להתחפש לילד טוב שלא עושה בעיות. ״בבית הייתי שם מסכה״, הוא אומר, ״רציתי לצאת מהעולם הזה, אבל לבד זה לא אפשרי. כי אין מי שישים לך גבולות, שיוביל אותך למקום אחר״.
מספר הנערים שמסתבכים בעבירות פליליות אמנם נמצא במגמת ירידה עקבית בשנים האחרונות, אך בכל הנוגע לעבירות שמסכנות חיי אדם - רצח, ניסיון רצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות - חל זינוק מדאיג. אם ב-2019 נפתחו 44 תיקים שכאלה, הרי שב-2040 עמד כבר המספק על 109, לפי נתונה המועצה לשלום הילד. עלייה חלה גם בעבירות המין בקרב נערים - מ-620 ב-2019 ל-808 ב-2024.
"גזרתי אוזן לחבר"
לצד אמיר (כל שמות האסירים בכתבה בדויים) יושבים עוד עשרה גברים צעירים, בשנות העשרים לחייהם. כל החיים לפניהם, אך מאחוריהם נמצא כבר פרק חיים שלם: פרק של גבולות מטושטשים ועבירות חוזרות ונשנות שהובילו בסופו של דבר למעצר ולמאסר - בעיקר בעבירות נשק, סמים ואלימות. כעת הם אסירים ברישיון: כבר מחוץ לכלא, אך עדיין תחת עינה הפקוחה של המערכת. מחויבים לעמוד בתוכנית הטיפול, נדרשים להתייצב בתחנת המשטרה ולעדכן היכן הם מתגוררים. הפרה של התנאים עלולה להחזיר אותם למאסר עד תום התקופה שנקצבה להם.
רובם מהחברה הערבית, מיעוטים יהודים. יש בהם חובשי כיפה וחילונים, מי שהתגייסו לצבא ועברו על החוק ומי שהיו מסובכים עד צוואר בפשיעה עוד קודם לכן, וכלל לא גויסו. יש מי שנולדו לתוך עולם הפשע ממש, אחרים הגיעו לשם בדרכים עקלקלות יותר. לכל אחד מהם סיפור ייחודי, אך ישנם גם קווי דמיון: ילדות רצופה בקשיים, והיעדר כלים להתמודד עם תסכול - שתורגם לאלימות ולהסתבכות. "מגיל 9 כבר אמרתי לעצמי שאני לא רוצה ללמוד, כל הזמן עשיתי בעיות בבית ספר״, מספר עמר, ואז מוסיף: ״גזרתי אוזן לחבר שלי״.
עאטף מספר שבבית הספר ״כולם היו משחקים יחד, ורק אני יושב בצד. לא בחרו בי. אז לקחתי להם את הכדור וברחתי, ככה כל פעם״. המריבות הפכו למכות. פעם שבר יד לחברו מהכיתה. אחר כך נכנס למעגל של סכסוך ונקמה. משם הדרך לנשק ולירי הייתה קצרה.
סאמר, מאחד היישובים העניים ביותר בישראל, מספר כיצד אביו הוא שעודד אותו ואת אחיו להחזיר מכות לילד שפגע בו בבית הספר. ״הוא אמר: אם לא תחזירו מכות - אתם נשארים בבית. חזרנו והרבצנו לו״.
הם מרגישים שמערכת החינוך ויתרה עליהם. ״הילד נהיה קצת בעייתי, אז מה עושים? מעיפים לבית ספר של בעייתיים״, מוסיף אמיר.
השיחה עמם אכן מעוררת שאלות רבות על מערכות החינוך והרווחה ועל מה שנעשה - ובעיקר לא נעשה - עד שהגיעו לכאן, הקו האחרון של השיקום. אבל צוות המרכז - עובדות סוציאליות (ועובד אחד, עבדאללה אל הייב, שאומר בחיוך: ״אני פותח את הדלת, ובפעם הראשונה הם חושבים שגם אני אסיר״), יועצת התעסוקה שמסייעת להם למצוא עבודה, יועצת מיצוי הזכויות ואם הבית - מנסה לגרום להם להפנות את המבט קודם כל אל עצמם: המערכת אולי ויתרה עליהם בקלות רבה מדי, אבל מי שוויתרו היו קודם כל הם עצמם: הם אלה שבחרו בנשק, באלימות, בסמים.
בכלא מזלזלים במי ש"לוקח שליש"
עכשיו, אחרי שריצו שני שליש ממאסרם, הם מנסים לבחור אחרת.
״כנראה שמשהו בטיפול ובפיקוח עובד״, אומרת יערה ויצמן, מנהלת המרכז, אבל מדגישה כי תוכנית השיקום אינה מטה קסם שמחזיר בבת אחת את העבריין אל דרך הישר. ״אין כאן מדים, אבל קשה פה״, אומרת ויצמן, ״יש כאן המון גבולות, המון חוקים, המון משמעת״ - ולצד אלה, היא מסבירה, גם ״המון חום ואהבה וחיבור״.
השילוב בין שני היסודות הללו אינו מקרי. זה אחד העקרונות שאותם מנסים ללמד כאן את האסירים הצעירים, שילדותם התאפיינה לא פעם בהיעדר גבולות. ״יש אצלם המון ׳ספליטים״, אומרת ויצמן, ״מבחינתם - אם העו״סית כועסת עליי, היא שונאת אותי. אנחנו מלמדים שאהבה וכעס הולכים ביחד״.
כחלק מהטיפול, נלקח בחשבון גם הקשר עם ההורים. גילם הצעיר של האסירים הופך את אבא ואמא לשחקנים קריטיים בשיקום. אחרי הכול, רובם יחזרו לגור אצלם. ״אם מטופל לא עונה לי לטלפון - אני אתקשר לאמא שלו, לאבא שלו, לאחיו״, אומרת רבקה אונרייך, רכזת טיפול במרכז. "חלק מרכזי בעבודה הזאת הוא חינוך, כמו שהייתי עושה עם הילדים שלי״.
אל הייב מספר כי "היה כאן לא מזמן מטופל יחד עם אבא שלו, והם לא הסתכלו אחד על השני, כאילו שהם לא משפחה. אז התפקיד שלנו הוא לנסות לתווך ביניהם ולמצוא את הנקודה שממנה אפשר להתחיל לטפל ולהשפיע״.
עבור האסירים, ההגעה לכאן לוותה בחששות רבים. בכלא הבון-טון הוא לזלזל במי ש״לוקח שליש״. ״הייתי בטוח שאני שוב מגיע לבית סוהר״, מספר שמואל, ״כשהגעתי לכאן עוד היה לי הפחד הזה, שברגע שיתעצבנו עליי יאזקו אותי וישימו בצינוק״.
בתחילת דרכו במרכז שמואל הסתגר ולא סיפר את כל האמת. ״במקום שאני בא ממנו מתרחקים בכל דרך מהמערכת, מהמדינה״, הוא אומר. גם אביו ישב בכלא, ומאז הכלל הבלתי כתוב הזה הפך עבורו לעניין אישי ממש. ״התפיסה שלי הייתה - אל תסמוך. הרי גם ככה בשביל התביעה אתה עבריין, ובשביל בית המשפט אתה נאשם. אף אחד לא רוצה לדעת מי אתה ולמה הגעת לאן שהגעת. היתה לי סלידה מהמערכת״.
שמואל, שהואשם בגיל צעיר בניסיון רצח - וכתב האישום תוקן בהמשך לעבירה קלה יותר - מספר כיצד גדל לתוך משפחה שהפשע לא זר לה, וכיצד כבר בגיל 12 שאף ״להיות הכי מטורף בתחום הזה, של פשע. זו הייתה המטרה שלי, וכמעט גם הגעתי אליה״. בתחילה, הכלא היה עבורו ״כמו קייטנה״, הוא אומר. הוא אהב את האקשן ולא נרתע מבלגן.
אך לאחר תקופה במאסר, הדברים החלו להיראות אחרת. ״משהו בקופסה הסתובב לי״, הוא אומר. לפתע החל לראות את העליבות שבחיי הלא, את הקושי שסוחבים על גבם האסירים הוותיקים. ״היו איתי בתא אנשים שעשו את הדברים הכי מזעזעים במדינה", הוא מספר. "אחד מהם, שנשפט ל-30 שנה, היה בוכה בלילות כי הוא ידע שהוא יראה את הבת שלו - שהייתה אז בת שנה - רק בגיל 20 במקרה הטוב. פתאום הבנתי שגם הוא היה פעם כמוני, צעיר בן 18. והבנתי שאני רוצה לסיים אחרת״.
רבים מהיושבים בחדר מתארים חוסר אמון דומה - במערכת, וגם בעצמם. ״כשהגעתי לכאן היה לי קשה, לא הבנתי מה רוצים ממני״, מספר אמין, שגדל ביישוב דרוזי בצצפון הארץ. "פחדתי לטעות או לומר את האמת. כשקיבלתי דוח, לא ידעתי אם לספר על זה או לא. עם הזמן התחברתי, וראיתי שלהיפך - כאן אפשר לדבר ולשתף. אצלנו בכפר אין אף אחד שישאל אותך מה אתה מרגיש. יצחקו עליך אם תדבר בצורה הזאת. כאן יש לי כתובת, זה הבית השני שלי. אני יודע שיש מי שאכפת לו שאני לא אעשה שטויות וטעויות״.
החייל שהבריח חומר נפץ
על הלוח בחדרה של ויצמן תלוי לוח עם שמות כל האסירים-המטופלים. השמות מעוטרים במדבקות עגולות בצבעים כתום וירוק. בעת השיחה עמה, אחד מהצעירים נכנס פנימה כדי לומר שלום - ולהתנצל על כך שאיחר בכמה דקות. ״אתה מקבל חצי נקודה״, היא אומרת לו בשלווה, ומצמידה מדבקה ירוקה סמוך לשמו. זהו אחד מעקרונות הטיפול במקום: ההתנהלות נפרטת לפרוטות קטנות, וכל מעידה נלקחת ברצינות תהומית. גם איחור פעוט. "הוויתורים הקטנים של היום זה ה׳חבסה׳ (מאסר, בסלנג האסירים, ש״ק) של מחר״, מדקלמת ויצמן מנטרה שגורה במקום, ״הם אומרים: מה זה, איחרתי רק בדקה, למה את שמה לי חצי נקודה? ואני עונה להם: אתה יודע מה יכול לקרות בדקה?״.
3 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: יערה ויצמן, הודא מונדר, רבקה אונרייך, אהובה גלידואני, אתי אסתר סבו, צביה דרעי, ענת צדוק ועבדאללה אל הייב
(צילום: גיל נחושתן)
גם שיתוף הפעולה והעמידה בכללים נספרות באופן דומה. מי שעומד בציפיות - עולה שלב: הפיקוח עליו הופך הדוק פחות, ותדירות ההגעה למרכז פוחתת. אך כל מעידה מובילה לצבירת נקודות שעלולה להחזיר לשלב הקודם. יש מי שלא יתקדמו, ובמקרים מסוימים - השליש יופקע מהם והם יחזרו למאסר. ויצמן מסבירה שגם במקרים האלה, הדגש הוא על האחריות האישית של כל אחד על התנהגותו. ״אנחנו אומרים להם: ׳לא אנחנו מעלים אתכם בשלבים - אתם מעלים או מורידים את עצמכם, בהתאם לאיך שאתם מתנהלים״.
״חשבתי שיהיה לי קל כאן, הרי כבר עברתי את הכלא״, משתף עמר, ״אבל גיליתי שזה יותר קשה. כי כאן האחריות היא עליי״.
ולצד הקושי, יש גם הרבה רוך. ״בכלא היחס הרבה יותר נוקשה, הסוהרים יושבים לך על הראש", אומר ים. "כאן אומרים לך - 'בוא, הכנו קציצות, ארוחת צהריים'. זה מנטרל את הצרכים ההישרדותיים, ומפנה מקום להתמודדות״.
ים נשפט בצבא על עבירה של הברחת חומר נפץ לגורמים עברייניים, על אף שבכלל לא גדל בצל עבריינות. הוא היה תלמיד מצטיין, ספורטאי. ובכל זאת, הייתה לו ילדות לא-שגרתית שלימדה אותו שאין טעם לפנות לעזרה, שצריך להסתדר לבד. וכשהלחץ עליו להבריח את חומר הנפץ גבר - הוא נעתר.
כשמדברים על שיקום אסירים צעירים, העין נמשכת למקרי הדגל: אסיר שהשתחרר והתנדב לשירות לאומי, או אפילו סיים קורס קצינים. ויצמן מזכירה שרוב הפעמים זה לא כך. ״מבחינתי שיקום זה מישהו שממשיך להיות נקי מסמים, מגיע לפה פעם בשבוע לטיפול פרטני ולא עושה את השאכטה בסוף היום. מישהו שלא התפטר מהעבודה בתסכול הראשון. זו הצלחה״.
שיקום גם לרוצחים?
הווילה בחיפה היא מקום של סתירות: כללים נוקשים לצד ריח של קציצות ביתיות מהמטבח, נוף לים הפתוח לצד אזיק אלקטרוני שעוקב אחר כל תנועה של המטופלים. בהתאם לכך, גם הרגשות שמתעוררים במקום הזה סותרים: תקווה וייאוש, אמונה וספקנות. הזדהות עם הצעירים האלה, שמדברים בכנות ובפתיחות על נסיבות החיים שהובילו אותם אל הפשע, לצד מחשבה על הקורבנות שהותירו בדרך.
״אנחנו לא שמים את העבירה בצד״, אומרת ויצמן, ״אתה תלך עם העבירה, תיקח עליה אחריות ולא תתכחש אליה - אבל העבירה היא לא אתה. יש בך עוד הרבה חלקים אחרים״.
מדוע, בעצם, להעניק הזדמנות שנייה למי שכבר מעדו - לעתים יותר מפעם אחת? קודם כל, בשביל החברה שאליה הם חוזרים. ״בסופו של דבר הם ישתחררו ויחזרו למשפחות שלהם ולקהילות שלהם״, אומר אסי אלון, ראש תחום נוער וצעירים ברשות לשיקום האסיר. ״עכשיו השאלה היא איך הם יחזרו - עם שיקום או בלעדיו״.
״מה שקורה בתוך הבית הזה משפיע לא רק על המטופלים, אלא על כל החברה", מוסיפה אהובה גלידואני, רכזת טיפול במרכז. "שהילדות שלי יילכו בחוץ, ואנשים שעברו עבירות יתנהגו עכשיו אחרת".
הם פשעו ונענשו, ביקשו להשתקם וכעת עומדים על סף היציאה לחיים אחרים - או כך לפחות הם מקווים. האם לדעתם ההזדמנות הזאת מגיעה לכל אחד - גם למי שפצעו ורצחו? ים סבור שהתשובה היא כן, אבל עם כוכבית: רק אחרי שיחלוף מספיק זמן, ורק בתנאי שהעבריינים יביעו רצון אמיתי להשתקם. ״אחרי שיהיה גזר דין, והעבריין יעבור כברת דרך משמעותית, והוא יחליט עם עצמו שהוא רוצה לעבור דרך טיפולית, ויהיה מוכן להתמודד עם מה שהוא עשה - אז כן. חד משמעית״.
