במהלך הלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה, סיפרו לנו בשיעור על תרבות ארגונית - סיפור שהוא חצי בדיחה, חצי משל, משעשע אבל עם מסר חד ונוקב: חברה ישראלית וחברה יפנית החליטו לערוך תחרות ידידותית, מרוץ קיאקים. לכל קיאק עשרה מקומות. היפנים שלחו תשעה חותרים ומנהל אחד. הישראלים – תשעה מנהלים וחותֵר אחד. כצפוי, הצוות היפני ניצח בפער גדול. כמיטב המסורת, הישראלים דרשו לחקור את המחדל. מסקנות ועדת החקירה היו חד משמעיות: החותר נכשל בתפקידו – ויש להחליף אותו. זה סיפור מצחיק. עד שמבינים את הנמשל.
לאחרונה נתקלתי בטענה מעניינת: מי שאחראים בראש ובראשונה לאסון 7 באוקטובר הם כוחות הביטחון – הצבא והשב״כ. הם אלה שתפקידם להגן על אזרחי המדינה, ובפועל, במשך שעות ארוכות, אזרחי ישראל ננטשו לגורל נורא. הדרג המדיני, לפי הטענה הזו, נושא באחריות משנית בלבד. זו טענה שעצרה אותי לרגע - הרי תמיד חשבתי ההיפך. מצד שני, יש בה היגיון ברור: מי שאמון על הביצוע נושא באחריות לכישלון הביצוע. וכאן בדיוק נכנס הנמשל של הסיפור: להאשים את כוחות הביטחון כגורם האחראי העיקרי זה להאשים את החותר. זה נוח. זה אינטואיטיבי. אבל זה מסוכן. לא משום שכוחות הביטחון חפים מאשמה. הם לא. אלא משום שהאשמה הזו מטפלת בסימפטום, לא בבעיה.
כוחות הביטחון לא קובעים מדיניות. גם לא המודיעין. הם מעריכים, מנתחים ומגישים המלצות. הדרג המדיני הוא זה שמחליט מהו האיום המרכזי, מהי תפיסת הביטחון, היכן לפרוס כוחות, ולאילו תרחישים להיערך. הם גם לא פועלים בוואקום. הם כפופים למדיניות הממשלה, להנחיות הקבינט, ולמגבלות חוקיות וערכיות שקובעת המדינה. כוחות הביטחון לא מחליטים אם חמאס מורתע. ולא קובעים אם ל“נהל את הסכסוך” או לצאת למלחמה.
ולא פחות חשוב: כוחות הביטחון לא יכולים להפעיל תחבורה ציבורית בשעת חירום כדי לגייס חיילים. והם אפילו לא קובעים באופן עצמאי את סדרי העדיפויות התקציביים. וכשב־7 באוקטובר הממשלה לא אישרה צעדים אזרחיים קריטיים לגיוס מהיר, לא היה מדובר בטעות צבאית מבצעית. זו החלטה מדינית – והיא השפיעה על יכולת התגובה של כוחות הביטחון בפועל.
נכון, בזמן אמת האחריות להגנה על אזרחים היא של מערכת הביטחון. ובזמן אמת היה כשל חמור. גם לפני כן. ולא רק מודיעיני. אבל זו לא תחרות של מי "כשל יותר". השאלה האמיתית היא אילו מערכות כשלו – ועד כמה.
יש לא מעט מתנגדים למחאת החולצות של אוהדי הפועל תל-אביב. "זה מבזה את זכר השוטרים הגיבורים, שהקריבו חייהם למען המדינה", הם טוענים. בתור אוהד מכבי שרוף, אני אחרון שיחפש להגן על אוהדי הפועל. ועדיין, זה טיעון מעניין – אבל לא ממש עקבי. או מציאותי. ב-7 באוקטובר שוטרים, לוחמים ואנשי ביטחון רבים חרפו נפשם. דווקא הם. כי למרות כל הכשלים, מה שלא היה חסר אז זה מקצועיות, אומץ והקרבה. מי שפעלו והצילו חיים היו חיילים, לוחמי כוחות מיוחדים, שוטרים, אנשי ימ״מ ואזרחים. רבים מהם נדרשו להגיע עצמאית. המערכות קרסו, אבל האנשים תפקדו. להטיל את מירב האשמה על כוחות הביטחון זה לומר שמי שעצר בגופו את הטבח הוא האחראי העיקרי. חולצה אדומה נגד המשטרה כן, אבל זה לא מבזה את זכר הנופלים?
כאן בדיוק טמון הסיכון שבהפניית האצבע בעיקר כלפי הצבא והשב״כ. אם הש״ג אשם - מחליפים ש״ג, ובא לציון גואל
אפשר לטעון – זה לא אותו דבר. שהבעיה היא בראשים, לא בחיילים הלוחמים. אני מסכים. מה שקרס היה המבנה, התפיסה, ההיערכות. כל שרשרת קבלת ההחלטות. אבל זו לא בעיה של חותר. וכאן בדיוק טמון הסיכון שבהפניית האצבע בעיקר כלפי הצבא והשב״כ. אם הש״ג אשם - מחליפים ש״ג, ובא לציון גואל. אבל אם בקיאק עדיין יושבים תשעה מנהלים שמקבלים החלטות מערכתיות שגויות, שום חותר לא יוכל לפתור את הבעיה.
האשמת הדרג המבצעי כ”אחראי הראשי” נשמעת נכון. זה פתרון מאוד נוח ומרגיע. אבל היא מאפשרת לדרג המדיני להישאר מחוץ לתמונה. היא מצמצמת כשלים אסטרטגיים עמוקים לכדי "תקלה מקצועית". משאירה את אותן הנחות יסוד, אותן תפיסות ואותם סדרי עדיפויות ערב ההתקפה, כאילו חוץ מזה שנרדם הש"ג, שום דבר לא קרה.
אפשר וצריך לומר אמת מורכבת יותר. הדרג המדיני כשל ברמה האסטרטגית, וכוחות הביטחון כשלו קשות ברמה המבצעית. אלא שהכשל האסטרטגי יצר תנאים שבהם הכשל היה קשה בהרבה לצמצם או לבלום את הכשל המבצעי.
בתורת המשחקים מגדירים משחק סכום אפס כמצב שבו אשמה של צד אחד בהכרח מפחיתה את האשמה של הצד השני. אנחנו לא נמצאים במשחק סכום אפס. האשמה של גורמי הביטחון לא פותרת את הממשלה מאחריות ולא מפחיתה את אשמתה. מדובר במערכת שלמה שנבנתה עקום במשך שנים על ידי הממשלה. עד שב־7 באוקטובר היא פשוט קרסה.
ולמתנגדי העיקשים: להגיד שבכירים במערכת הביטחון מכרו את המדינה בשביל להיפטר מראש הממשלה, לא פוטר את הממשלה מאחריות או אשמה. מי שעדיין מאמין בכך למרות שחלפו למעלה משנתיים ולא הוצג בדל של ראייה, נדרש להאמין שהבגידה הגדולה בתולדות המדינה התרחשה מתחת לאפה של הממשלה – ואף אחד לא הבחין בכך.
איזה ש"ג יכול לעורר מישהו מכזאת תרדמה? לתלות את החותרים, את הש"ג, אולי מרגיש נעים. אפשר להירגע – מצאנו "אשמים". אבל כל עוד לא בודקים את אותם מנהלים שעדיין יושבים, אחראים להוביל את הקיאק, אין שום סיבה לצפות לתוצאה אחרת. רק שהפעם, ישראל שוב תפסיד. וזה כבר בכלל לא יהיה משעשע.
פרופ' גיא הוכמן הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
