החלטת מדינות אירופה להפעיל את מנגנון הסנאפבק נגד איראן הייתה כנראה בלתי נמנעת. מאז תום מלחמת 12 הימים הציבו האירופאים בפני טהרן שלוש דרישות בסיסיות כתנאי להארכת תוקף המנגנון: חזרה למו"מ עם ארצות הברית, חידוש פיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) במתקני הגרעין והעברת מידע מפורט בנוגע לגורל 408 הקילוגרמים של אורניום מועשר לרמה של 60% שנותרו באיראן גם לאחר התקיפות הישראליות והאמריקאיות. בראיית טהרן, המחיר שנדרש כדי למנוע את הפעלת המנגנון עלה על הנזק הפוטנציאלי: חידוש המו"מ עם ארצות הברית על בסיס הדרישה לוותר על זכות העשרת האורניום בשטחה של איראן, החזרת פקחי סבא"א הנתפסים בעיניה כסוכנים בשירות ארה"ב וישראל ופגיעה אפשרית בעמימות הגרעינית, שעשויה לשמש את איראן כקלף מיקוח במו"מ עתידי ואולי גם לשם פריצה לנשק גרעיני במסלול חשאי.
בנסיבות כאלה, הפעלת מנגנון הסנאפבק הייתה כמעט מתבקשת לפני מועד פקיעתו באוקטובר 2025. יתרה מזו, יכולתה של איראן להגיב ביעילות להחלטה מוגבלת למדי. טרם המלחמה איימה איראן במוצהר או במרומז, כי במקרה של חידוש הסנקציות היא תעשיר אורניום לרמה צבאית של 90% או תפרוש מהאמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני (NPT). האיום הראשון הפך במידה רבה בלתי רלוונטי לנוכח הפגיעה הקשה במתקני הגרעין. פרישה איראנית מה-NPT עדיין על הפרק, אך היא עלולה לסכן את המשטר אף יותר מאשר בעבר. זאת ועוד, גם אם איראן אכן תפרוש מהאמנה, ספק אם תהיה לכך משמעות מיוחדת, שכן מאז המלחמה היא ממילא אינה משתפת פעולה עם פקחי סבא"א. איום נוסף שנשמע באיראן בימים האחרונים נוגע לסגירה אפשרית של מיצרי הורמוז, עורק עולמי מרכזי להעברת נפט וגז. אלא שצעד כזה כמוהו כהכרזת מלחמה, וניתן להניח שאפילו שותפותיה של איראן, ובראשן סין, תתנגדנה למימושו בחריפות.
אין זה מפתיע, אם כן, שהפעלת הסנאפבק התקבלה בברכה בישראל ובארצות הברית. עם זאת, חשוב לזכור שהחרפת הסנקציות על איראן מתוקף החלטת מועצת הביטחון אינה מספקת פתרון כולל לאתגרים שמציבה הרפובליקה האיסלאמית גם לאחר סיום המלחמה האחרונה. אם אכן יושבו הסנקציות בעוד כחודש, הדבר הצפוי להחריף עוד יותר את מצבה הכלכלי הקשה ממילא של איראן, להגביר את בידודה ולבסס את דימויה כמדינה מצורעת. אף על פי כן, קרוב לוודאי שהמדינות הסוחרות כיום עם איראן חרף הסנקציות האמריקאיות, ובראשן סין המייבאת למעלה מ-90% מהנפט האיראני, לא יצטרפו גם עתה ללחץ על איראן.
חשוב מכך: גם הפעלת המנגנון אינה פותרת את שאלת הגרעין. התשתיות הגרעיניות של איראן ספגו אומנם מכה קשה במלחמה, אך המוטיבציה שלה להשיג נשק גרעיני דווקא גברה בעקבות לקחי המלחמה, שהמחישה את כישלון תפיסת ההרתעה שלה. גם חלק מיכולותיה הגרעיניות נותרו ועשויות לשמש אותה בעתיד. המלחמה הוכיחה אומנם כי מודיעין איכותי ויכולת צבאית מרשימה יכולים לבלום את ההתקדמות הגרעינית האיראנית. אולם לאורך זמן, הפתרון חייב לכלול חזרה לפיקוח חודרני של סבא"א, שיחול לא רק על מתקנים מוצהרים אלא גם על כל פעילות חשודה, לרבות רכיבים פוטנציאליים של נשק גרעיני.
כלל לא בטוח שאיראן תהיה מוכנה לשוב למו"מ גרעיני, ועל אחת כמה וכמה לוותר על זכותה להעשיר אורניום בשטחה או לאפשר פיקוח הדוק יותר מצד סבא"א
הסכם גרעין חדש אינו מבטיח שאיראן תימנע בעתיד מהתקדמות במסלול חשאי ואף עלול להעניק חבל הצלה למשטר בשל ההקלה בסנקציות. עם זאת, מציאות הסדרית היא כנראה הדרך היחידה לאפשר חידוש ואף שיפור הפיקוח לעומת הסכם הגרעין מ-2015. בידי פקחי סבא"א הניסיון, המומחיות והיכולת לנסות ולגלות מה עלה בגורל החומר הבקיע שהיה בידי איראן טרם המלחמה. בהיעדר הסכם, יהיה צורך להסתמך באופן בלעדי על מודיעין. נוסף על כך, מנגנון פיקוח יספק חותמת הכשר פוליטית ולגיטימציה לתקיפה נוספת בתרחיש של סירוב איראני לספק לפקחים גישה לאתרים חשודים.
כלל לא בטוח שאיראן תהיה מוכנה לשוב למו"מ גרעיני, ועל אחת כמה וכמה לוותר על זכותה להעשיר אורניום בשטחה או לאפשר פיקוח הדוק יותר מצד סבא"א. בתרחיש כזה, ישראל וארצות הברית יידרשו לשמר יכולת אכיפה והתערבות לשיבוש פריצה איראנית לגרעין צבאי. יכולת כזו מחייבת מודיעין איכותי, הפעלת יכולות מבצעיות מתמשכות ותיאום הדוק ומתמשך עם ארצות הברית, ואין וודאות שכל אלה יישמרו גם בעתיד. זאת, במיוחד לנוכח העובדה שאיראן כבר החלה בהפקת לקחים ובשיפור מערכי ההתגוננות, ההסתרה, ההגנה האווירית ומערך הטילים שלה. נוסף על כך, לא ברור אם התיאום ההדוק עם ארצות הברית יישמר, והאם העמדה האמריקאית בנוגע לחופש הפעולה הישראלי תיוותר בעינה לאורך זמן.
רז צימט בשורה התחתונה, הפעלת הסנאפבק עשויה להגביר את הלחץ על איראן ואף להחליש את המשטר האיראני. עם זאת, התפתחויות החודשים האחרונים, ובהן תבוסת חזבאללה, נפילת משטר אסד, קריסת תפיסת ההרתעה האיראנית וכישלונותיה במלחמה, לא חוללו עד כה שינוי מהותי באסטרטגיה של איראן, לא הובילו לכניעתה, ובוודאי שלא לקריסתה. היא ממשיכה להזרים מאות מיליוני דולרים לבעלי בריתה באזור, לשפר את מערך הטילים שלה ולעמוד בסירובה להיכנע לתכתיבים אמריקאיים. מי שסבור שהגברת הלחץ על הרפובליקה האיסלאמית תביא בהכרח לכניעתה או להפלת המשטר, עלול לגלות פעם נוספת כי יעדים אלה אינם פשוטים להשגה.
ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וחוקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.
