באחת מ"אגדות החורבן", צבר מעשיות תלמודיות המגוללות את המלחמה לפני הגלות בארץ ישראל בימי הבית השני, מובא סיפורה הכואב של העיר טור מלכא שנפלה לעימות אכזרי עם הרומאים.
לרגע הצליחו היהודים להבריח את חיילי האויב מהעיר ואף חגגו את הניצחון, אלא כשחזרו לצור ולהילחם עליה מתארת הגמרא תמונה כואבת: "שלוש מאות אלף חיילים רומיים חמושים עלו לטור מלכא והרגו בה שלושה ימים ושלושה לילות, בעוד בצד השני של העיר חגגו ולא היו יודעים אלה באלה".
התיאור הזה, שבו בצד אחד של העיר מתנהל טבח אכזרי ובצד השני חוגגים את הניצחון על הטובחים, בא על פניו לתאר את גודלה של העיר, אך מצביע במידה רבה גם על המצב החברתי ששרר בין אנשיה. בעוד בצד אחד נשמע קול בכי עצום וחשו שבר נוראי, שכניהם של הזועקים חגגו ניצחון בלי לשים לב בכלל למצוקה שבה נמצאים אחיהם. במידה מסוימת זהו חורבנה של טור מלכא, עוד לפני שנהרסה כליל.
בשורת סיפורים כואבים שמופיעים בזה אחר זה בגמרא – קמצא ובר קמצא, קניית הכהונה הגדולה בכסף, שריפת האסמים – מעבירים חז"ל מסר נוקב: חורבן בית הוא לא רק הרס של קירות. בית, גם במשמעותו המילולית, הוא תיאור למבנה חברתי, לאום, קהילה, מקום שבו אנשים מרגישים שייכות וחיבור. חורבן הבית הוא הרס של כל אחת מהשכבות הללו. אנשים שחשים שהבית כמבנה משותף כבר לא שלהם, הם לא רואים בו את מקומם ואף מוכנים להקריב אותו במאבק נגד אחיהם על צדקת דרכם.
כשעלה באש בית המקדש הראשון, ושר הצבא הבבלי נבוזראדן היה מרוצה מהצלחתו, יצא קול משמיים ואמר לו: "עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". הבית למעשה נחרב עוד לפני שאבן אחת במקדש זזה במקומה.
ההתפוררות
התפוררות המארג החברתי לא מתחילה כי אדם חושב שונה מחברו, אלא אם הוא מתעלם מהכאב שהאחר נושא איתו או מהחרדה שמקננת בליבו. כשבצד אחד יש כאב גדול שלא זוכה למצוא מקום בעולמו של חברו.
חורבן בתי המקדש, וכן אסונות נוספים בהיסטוריה שאירעו על מצע של קרע חברתי עמוק שאיפשר אותם – מלמדים שיעור נוקב על האופן שבו מתנהל "בית" בנוי, קיים ויציב. המסר המהדהד מעיון במעשיות אלו הוא – האם אנחנו יכולים לנהל ויכוח נוקב בלי לזלזל במה שחש האדם שמפגין מעברו השני של הכביש, או מי שפועל עבור מטרה הפוכה אחרת לחלוטין מזו שלנו.
האם מתנגדי הגיוס מצליחים להביט בעיניהן של משפחות המילואימניקים הכורעים תחת הנטל ולהבין את הצורך בהושטת יד? או שהתמכרות לצדקת הדרך החד־משמעית תגרור אותנו לכרסום קירות הבית מבפנים, עוד לפני שחץ אחד שבאמת מסוכן לקיומנו נורה מבחוץ?
גם בסוגיות נוספות שעולות על שולחננו חדשות לבקרים, האם אנחנו מצליחים לשמור מקום בליבנו למה שנמצא עמוק בליבו של בר הפלוגתא שלנו? מי שחושש שרוצים להכריח את בניו להניח תפילין ולאסור על בתו לנסוע בשבת, ומנגד מי שמשוכנע שיש כוחות אופל המאיימים על יהדותו ועל לימוד תורתו – הגם ששניהם נראים לרבים רחוקים זה מזה ובכלל מהמציאות, האם נוכל להקשיב לחשש, או שנעדיף להדוף אותו כדי להכריע בכוח את "הצד השני"? האם מתנגדי הגיוס מצליחים להביט בעיניהן של משפחות המילואימניקים הכורעים תחת הנטל ולהבין את הצורך בהושטת יד? או שהתמכרות לצדקת הדרך החד־משמעית תגרור אותנו לכרסום קירות הבית מבפנים, עוד לפני שחץ אחד שבאמת מסוכן לקיומנו נורה מבחוץ?
שילה פרידצילום: טל שחר יש לידינו אנשים שפסגת שאיפותינו היא התגשמות כל פחדיהם. יש מי שהגשמת חזוננו מרתיעה אותו. הקשבה לדבריו יכולה להיות יסוד חזק לבניין המשותף של כולנו. אם כולנו בני הבית הזה, אז מה שקורה בו, גם אם נוגע בחלק מאנשיו, הוא הסיפור של כולנו.
