בשעת הכתיבה של שורות אלו - ביטוי שחוק מאין כמותו – מותר לשער שזה אכן כבר נגמר. "הן אפשר", כשורה משירו היודע של חיים חפר, שהסיום של הארוכה והארורה במלחמות ישראל יהיה "כבר מחר". או לפחות יתחיל מחר.
המלחמה הארורה הזו, שחמאס פתח בה בפלישת טירוף רצחנית לשטח ישראל ושישראל הגיבה עליה בהפצצות מאסיביות וכיבוש מחדש אכזרי של הרצועה, עלתה באובדן חיים עצום ובמחיר כלכלי כבד. לישראל היא עלתה בשנתיים של צמיחה אבודה וצבירת חובות לעתיד, לרצועת עזה היא עלתה בהרס כלכלי טוטאלי. תמונת הניצחון שלה היא המסך המפוצל המשודר עכשיו בערוצי טלוויזיה בינלאומיים המראה את ההמונים הרוקדים משמחה בתל-אביב ובחאן יונס. להם ולנו היה די.
עם זאת, הסיום אינו מאוזן, חלילה. לו הסכים חמאס עוד ב-2006 לקבל את תנאי הקהילה הבינלאומית והצטרף להסכמי הביניים בין ישראל לאש"ף, חיי רבבות פלסטינים היו ניצלים. אבל הוא סירב בעקשנות, העדיף להשקיע ב"התנגדות" המזויינת לעצם קיומה של מדינת ישראל הציונית. האופציה הקנאית והפטאלית הזו חטפה במלחמת חרבות ברזל מכת מוות; החזון של פלסטין מהנהר ועד הים נמחק כליל מהשיח המזרח-תיכוני. נמחק בזכות צה"ל וזרועות ביטחון אחרות. הוא נשאר רק על כרזות של מפגינים בערי אירופה, שהיו בעבר והם גם כעת האסון החיצוני של העם הפלסטיני.
התפוגג גם אחת ולתמיד החלום המשיחי של יישוב מחדש של רצועת עזה על-ידי מתנחלים יהודים וסיפוחה לישראל. לא יהיה
יחד עמו, חשוב להדגיש, התפוגג גם אחת ולתמיד החלום המשיחי של יישוב מחדש של רצועת עזה על-ידי מתנחלים יהודים וסיפוחה לישראל. לא יהיה.
לא מפתיע אפוא שהמוני הפלסטינים יצאו לחגוג בעזה, כפי שאנחנו יצאנו לחגוג במקומותינו. כן, זו רק התחלה, אבל בלי התחלה אין המשך. "הן אפשר", שרה יפה ירקוני ב-1948, "בין עשן ובין אש גם לחלום שהכול כבר נגמר". הבוקר אפשר.
