פעם, כשעוד נתפס כמעט בתור קונצנזוס דו-מפלגתי בארה"ב ולא כמי שצעירים בשני הצדדים לא מוכנים לשמוע את השם שלו, כונה ראש הממשלה "הסנאטור מרחביה": הוא הביא לישראל את יסודות הפוליטיקה האמריקאית (הרטוריקה, המראה וכמובן "איזה אנגלית יש לו") וייצא לאמריקה את הסיפור הישראלי בשפה שהאמריקאים הבינו: חדה, קצרה, קליטה. נשיאים מהמפלגה הדמוקרטית (קלינטון, אובמה, ביידן) נזהרו בכבודו וספגו מלוא החופן השפלות. הנשיא הרפובליקני בילה את הקדנציה הראשונה שלו בסיפוק כל מאווייו, ולומד (די לאט) את הלקח בקדנציה השנייה.
אבל בכל השנים הללו, בנימין נתניהו לא נראה כמי שלא מבין את החשיבות העצומה של הריבונות הישראלית דווקא מול המעצמה שמשמרת בפועל את קיומה (בכסף, בדיפלומטיה ועוד). להיפך: אין דבר שהוא התגאה בו בזירה הבינלאומית מאשר היכולת לעמוד מול נשיאים אמריקאיים – לא טראמפ, כמובן – ולהגיד להם "על גופתי". הרבה ישראלים וישראליות חשבו שהוא טועה, אבל זה המנדט שלו בתור מנהיג שנבחר כחוק: לייצג את האינטרס הישראלי בלבד, שהחמצן שלו מגיע מהפלא שנקרא "ריבונות ישראלית". בלעדיה אין כלום.
פעם, כשעוד נתפס כמעט בתור קונצנזוס דו-מפלגתי בארה"ב ולא כמי שצעירים בשני הצדדים לא מוכנים לשמוע את השם שלו, כונה ראש הממשלה "הסנאטור מרחביה"
את הריבונות הזאת, כך נראה, נתניהו החליט לדרוס עם שופל. הסרטון שפרסם באנגלית, שבו הוא שוב מתבכיין על המשפט נגדו, נועד לאותת לאבא טראמפ שיבוא להציל את הילד שלו מ"הבריונים" שאפילו לא מצליחים לקיים שלושה בדיונים בשבוע. "גורמים פוליטיים" אמרו כי "הסרטון באנגלית נועד להכשיר את דעת הקהל בארה"ב וללחוץ על טראמפ להגביר את הצעדים. שהציבור האמריקני ישתכנע שרודפים אותו".
מילא שזה חושף את האמת מאחורי הבולשיט של "התיקים קורסים" (ככה לא נשמע מישהו שבטוח בזיכוי מלא אלא נמצא כפסע מבקשת מקלט מדיני באחוזת מאר א-לאגו): ראש ממשלה שזה עתה הגיש בקשת חנינה (מבלי שהוא עצמו משתמש במילה "חנינה") ואז רץ להשמיץ את מערכת המשפט כדי לקבל סיוע ארטילרי מגורם ידידותי אך עדיין זר, מודה בעצמו במעמדה של ישראל - קולחוז עלוב בתיאטרון הבובות של אמריקה.
הסרטון של נתניהו באנגלית - נגד הפרקליטות: "רוצים להדיח אותי"
החדשות הטובות הן שלפחות תמו ימי הנהי הצבוע נגד ארגונים כאלה ואחרים, בגין "הוצאת דיבתה של ישראל", למשל בנושא היחס לפלסטינים בתוך גבולות המדינה ומחוצה להם. שום נאום של מנכ"לית בצלם נגד צה"ל, לדוגמה, לא מחולל את הנזק שגורם מנהיג המדינה שפועל באטרף כדי שמדינה אחרת תשלח חילוץ בדמות התערבות חסרת תקדים בעניינים פנימיים. אם אהוד אולמרט, לדוגמה, היה רק ממלמל משהו לכיוון הנשיא ג'ורג' וו. בוש (והם היו מיודדים לא פחות מטראמפ ונתניהו) ומתחנן שיטפל בפרקליט המדינה דאז, משה לדור, כל הימין היה משתולל נוכח גודל ההשפלה.
אבל כשם שנתניהו ממנה את ראשי הארגונים הכי רגישים כך הוא מנהל את המערכה על חירותו: בלי חוקים ובלי בלמים. ומי שלא קולט מה הקשר בין התלות של נתניהו באמריקאים בענייניו הפליליים לבין חוסר היכולת לבטוח במינוי כמו רומן גופמן לראשות המוסד, עושה לעצמו הנחת "עולם ישן": עולם שבו נתניהו היה עדיין "הסנאטור מרחביה" ולא אחד שמוכן להפקיר את הריבונות הישראלית כדי להציל את עורו.
