כמה חיכינו לבוקר הזה, בוקר פלאי שבו את החרדה המייסרת החליפה שמחה מתפרצת; בוקר שבו את העלטה החונקת גירש אור גדול; בוקר שהביא על כנפיו לאחר 738 ימים בלתי נגמרים, את 20 האחים שלנו, היפים, החזקים, הזקופים, האמיצים ("אמא, הכל בסדר, נשבע"), שסוף סוף השתחררו מהשבי האכזרי של חמאס.
ועם החטופים שהשתחררו מהשאול וחזרו לחיים, השתחררה גם מדינה שלמה מקוצר נשימה כרוני מתמשך, והנה, סוף סוף חמצן טרי מצליח להיכנס אל הריאות, שכבר שנתיים מתאמצות לנשום. ודמעות מתוקות ומלוחות מתערבבות בכיכר החטופים, ומול השידורים החיים ובכל בית יהודי מסביב לעולם שתושביו לא הלכו היום לעבודה והם צמודים לאתרים ולאפליקציות, מודים ומתפללים, מברכים ובוכים.
מבעד לעיניים המזוגגות של כולנו משתקפים בזה אחר זה לאורכו של הבוקר הזה פרצופים שלמדנו להכיר, ולחבר בין שם פרטי לשם משפחה ותמונה, ולזהות כל אחד ואחת גם מתוך שינה. אנשים שהלכנו אחריהם באש ובמים, ברחובות ובכיכרות, כדי לקיים את מצוות פדיון שבויים ולשחרר את ילדיהם מציפורני המוות. אלא שפתאום הם לבשו ארשת אחרת, שונה, ואת הבעת האימה החליפה ארשת מלאת חיים.
במהלך שנתיים קשות, מחרידות, מייסרות, ארוכות ועצובות, התרגלנו להביט אל בני המשפחה - ההורים, הילדים, האחים, הסבתות והסבים של החטופים – מבעד לקמטי החרדה שהתיישבו על פניהם כמו מסכת בטון, או בינות לחריציו הארוכים של היגון. והנה, בבוקר הזה, ערב שמחת תורה תשפ"ו, פתאום גילינו שהאנשים האלה, שנלחמו בעוז את מלחמת חייהם כדי להציל את אהוביהם, יודעים גם לחייך ולא רק להתפרק, יודעים גם לצחוק ולא רק לזעוק.
כמו למשל הצחוק של עינב צנגאוקר שהפך להיות הפוסטר היפהפה של שעת החסד הזאת, וכאשר בצלצול השמחה שבקולה היא מודיעה למתן ש"נגמרה המלחמה, אתה חוזר הביתה מתן, אין יותר מלחמה", והצחוק הפתאומי הזה שלה שחרר באחת את כל פקקי השמפניה של הנפש אצל אומה שלמה, והציף אותנו בתקווה מבעבעת שאין לה תחליף. או החיוך שפורץ את סבך הזקן של דני מירן שנשבע שיתגלח רק כשבנו עמרי יחזור, והנה הוא בזרועותיו. פתאום פתאום גם הבחנו, שהפנים הטרודים וטעוני הדאגה של לישי, אהובתו של עומרי, שמודיעה לעלמא ורוני שאבא בדרך הביתה, והנה הפנים הללו יודעים להיות גם ורודים ולא רק אפורים, והלב מתרחב, ומדינה שלמה מריעה ומתפקעת מאהבה ומחבקת את שמחת הלב המתפרצת שלובשות סוף סוף עיניה עמוקות המבט של עידית אהל, כשהיא רואה בפעם הראשונה מבעד למסך הטלפון בשיחת וואטסאפ עם בני העוולה, את אלון, את בנה, כשהוא עומד על הרגליים, זקוף, בריא, מחכה לחיבוק שלה.
וכמובן הצחוק המתגלגל של סילביה קוניו, שהתרגלנו לעיניה האדומות מדמעות, אחת לדוד ואחת לאריאל, אבל פתאום, אחרי שנתיים שבהן חיכתה, היא פתאום גם צוחקת ומספרת איך סיננה את השיחה ממחבלי הנוחבה, ובאחת פרקה מעליה ומעלינו עשרות אלפי שעות של חוסר אונים ואימת הדין.
"שמחה היא תנועה פנימית של הנפש שמאמינה שכאן עוד יש טוב", כתב הסופר דוד גרוסמן, ובכך הצליח ללכוד בתבונת מילותיו את פרצי הר הגעש שהפכנו להיות מאז הודיע הנשיא טראמפ שהחטופים חוזרים והמלחמה הסתיימה.
ולנו יש משימה נעימה: לזכור את ההורים והמשפחות הגיבורות הללו כשהן לבושות במלבושי השמחה הוורודים והבהירים שלהם, כאשר האושר מתפרץ מתוכם לכדי חיוך ענק כשליבם חזר לפעום והילדים שלהם חבוקים בחיקם. כי מגיע להם ולנו שננצור אותם בליבנו כפי שהיו לפני שהשמיים של כולנו נפלו.
נזכור את הנופלים. נחבק את ההורים השכולים ואת הפצועים ונלווה את המשפחות עד אשר ישוב החטוף האחרון.
