יפו אוהבת להציג את עצמה כשיעור בחיים משותפים. כך האמנתי כשבחרתי לבנות כאן את חיי לפני 14 שנה. אבל חיים משותפים לא יכולים להיות סובלנות כלפי שכנים ערבים, ובמקביל התייחסות לחלק מהיהודים כתושבים לא לגיטימיים. בחלקים מהשיח היהודי, יהודים דתיים כבר מקבלים מסר ברור לעזוב, לפעמים בצורה הבוטה ביותר, כמו כרזה שנתלתה ברחבי עג'מי לאחרונה: ״צאו מיפו! תחזרו לשומרון. עם ישראל חי, בלעדיכם״. כשהמסר הזה מגיע מיהודים אחרים, תחת דגל הליברליזם או החיים המשותפים, זה כישלון מוסרי.
הטיעון מוכר והוא מוצג כדאגה נאורה לאופייה של יפו, או כעמדה עקרונית נגד הדתה ו״ייהוד״, או כתגובה הכרחית לציונות הדתית במובנה הרחב. בפועל, הוא לא פעם מתכווץ לדרישה שסוג מסוים של יהודי ייעלם מן המרחב הציבורי. לא ״אני מתנגד לפוליטיקה שלכם״ - אלא ״אתם לא שייכים כאן״.
לרוב התושבים הערבים אין שום בעיה עם הקהילה הדתית, והאירוניה היא שלעתים הרגשתי מוגנת יותר, כיהודייה דתייה במרחבים משותפים, דווקא על ידי מוסלמים דתיים, מאשר על ידי יהודים שטוענים שהם מדברים בשם הדו־קיום.
גדלתי כיהודייה בשכונה בלונדון שבה עוינות נגד יהודים הייתה עובדה יומיומית. לכן, השפה הזאת של הדרה מרגישה לי מוכרת עד כאב. כשאומרים ליהודים ״תסתלקו״, כשמציירים אותם כקולוניאליסטים שאין להם זכות לגיטימית לחיות במקום שבו הם חיים - משהו בסיסי השתבש, לא משנה מי אומר זאת.
בימים האחרונים המשטרה עצרה חשוד עם נשק לא חוקי ותחמושת בקשר לתקיפה בחודש שעבר של הרב נתנאל אביטן ברחוב יפת, שבמהלכה, לפי דברי אביטן, התוקף צעק "אללה אכבר". שבועיים לפני כן, אישה ערבייה בהריון, חנאן אבו שחאדה חימל, לדבריה הותקפה, כונתה ״ערבייה מסריחה״, ורוססה בגז פלפל על ידי צעירים שזוהו מאוחר יותר כנערי גבעות שגורשו מן השומרון. באותו לילה, גברים מהמגזר הערבי שבאו להתגונן על חנאן קראו ברחובות ״בדם ואש נפדה את יפו״, ובימים שלאחר מכן אותה רוח חלחלה גם לשיח היהודי, ברשת וברחוב.
בכל השנים שאני חיה כאן, בכמה קהילות דתיות שונות, לא שמעתי על מקרה שבו תושבים יהודים דתיים של יפו תקפו תושבים ערבים
אלימות לאומנית ביפו היא מציאות, והיא לא נוצרת משום מקום. מובן מאליו שאלימות נגד ערבים חייבת להיתקל בגינוי ללא הסתייגויות. ועדיין, ראוי לומר גם בכל השנים שאני חיה כאן, בכמה קהילות דתיות שונות, לא שמעתי על מקרה שבו תושבים יהודים דתיים של יפו תקפו תושבים ערבים.
אבל אני מתמקדת בשיח היהודי, משום שהדה־לגיטימציה היהודית עושה יותר מאשר להכתים דתיים. היא יוצרת מבנה של היתר שמקל על קומץ הקיצונים שבשוליים, אלה שמוכנים לפעול. החלק האירוני הוא שזה לא רק מלבה את ״הצד השני״, אלא מעורר דחפים אלימים בכל הצדדים. זה יכול גם למשוך לכאן צעירים נקמנים מיהודה ושומרון שמגיעים עם פנטזיות של ״מושיעים״, ולהקשיח את האווירה שבה גם אלימות ערבית נעשית סבירה יותר.
המנגנון פשוט: הוא מתחיל בהפיכת שכנים לסמלים. משפחה דתית שהולכת לבית הכנסת הופכת ל״הגרעין״, ו״הגרעין״ הופך ל״מתנחלים״, ואלה הופכים ל״מתנחלים משיחיים״, שבתורם הופכים לפרוקסי של בן גביר. ברגע שהשרשרת הזאת מתקבעת, אפשר לומר הכול, כי זה כבר לא על אנשים, אלא על השלכות וקריקטורות.
האירוניה היא שאותם אנשים שהיו דוחים, ובצדק, קריאה לסלק ערבים מיפו, מוכנים לפעמים לאמץ את סילוקם של יהודים דתיים כמעין טיהור מוסרי
אפשר לראות את ההיגיון הזה על פוסטרים וברשת, כשמופיעות קריאות שאומרות ל״יודו־נאצים רצחניים״ לצאת ״לנו מהחיים, מהנשמה ומהעיר״. האירוניה היא שאותם אנשים שהיו דוחים, ובצדק, קריאה לסלק ערבים מיפו, מוכנים לפעמים לאמץ את סילוקם של יהודים דתיים כמעין טיהור מוסרי. אם חיים משותפים אמורים לעמוד במבחן המציאות, זה ההכרה בכך שהאנשים שחולקים איתנו עיר לא חייבים לשקף אותנו. זה לסרב לפיתוי להפוך את השכן שלא אוהבים להתגלמות של טראומה לאומית.
יש כאן גם אירוניה נוספת. הקהילה הדתית ביפו אינה מקשה אחת. אין ״גרעין״ אחד שאפילו מגדיר את עצמו רשמית כך. אנחנו, תושבים דתיים של יפו, בני אדם מורכבים ומלאים, כן, ממש כמו כולם. אנחנו חולקים מחויבות לתורה ולמצוות, אבל מחזיקים מגוון רחב של עמדות בפוליטיקה ובכמעט כל דבר אחר, ובכל זאת השיח מתייחס אלינו כאילו אנחנו אותו דבר. התפיסה הזאת מתחזקת בגלל מיתוסים שמסתובבים כאילו היו עובדות.
מציגים את תלמידי הישיבה כאנשים שבאו ״להשתלט״, כאשר בפועל הם מתנדבים בהיקפים גדולים עם תושבים מקומיים, כולל קשישים ומשפחות שכולות, לצד שיעור שירות צבאי של 100%, ברובו בקרבי
הישיבה הוקמה כאן ב־2007 לבקשת הקהילה המסורתית המקומית בדרום יפו, קהילה עם פחות משאבים. ובכל זאת מציגים אותה כפרויקט ל״ייהוד״ העיר או לרכישת אדמות ערביות, אף שהיא אינה מחזיקה כאן שום קרקע (אם כבר מדברים על ״ייהוד״, די להביט במתחמי המגורים החדשים שנבנו כאן בשנים האחרונות, שרובם אינם מאוכלסים לא ביהודים דתיים ולא בערבים). מציגים את תלמידי הישיבה כאנשים שבאו ״להשתלט״, כאשר בפועל הם מתנדבים בהיקפים גדולים עם תושבים מקומיים, כולל קשישים ומשפחות שכולות, לצד שיעור שירות צבאי של 100%, ברובו בקרבי. המלווה של בני האוטיסט, סעדיה דרעי, היה חלק מהעולם הזה לפני שנהרג בעזה ביוני 2024. ובינתיים, קטעים ערוכים של ראש הישיבה, שבעצמו הוכה ב־2021, מופצים ברשת כדי ליצור רושם כוזב שהוא קרא לחיילים להרוג תינוקות בעזה, כשאמר את ההפך הגמור, סוג של האשמת קורבן שמספקת הצדקות לעוינות ולאלימות אנטי־יהודית.
יפו לעולם לא תהיה בטוחה יותר על ידי גירושם של יהודים שמישהו החליט שהם ״הסוג הלא נכון״. אם העיר הזאת באמת רצינית לגבי חיים משותפים, היא חייבת לפנות מקום לשוני בלי לדרוש היעלמות, וזה כולל גם יהודים דתיים.
דבורה דהן היא תושבת יפו מזה 14 שנה, קשורה לעיר בכל ליבה, אם ופעילה קהילתית ומעורבת ביוזמות חוצות־מגזרים וחוצות־קהילות
