יוקר המחייה הוא לישראלים מה שמזג האוויר היה לאמירה המפורסמת של מארק טוויין: כולם מדברים עליו, אבל אף אחד לא עושה משהו בעניין. או יותר נכון, בעניין יוקר המחייה הרבה מאוד אנשים עושים, אבל שום דבר לא קורה.
המחאה החברתית של 2011 העלתה באחת את יוקר המחייה ממשהו שקיטרנו עליו בשיחות סלון לנכס פוליטי פוטנציאלי שאין שני לו. בשתי מערכות הבחירות הנורמליות האחרונות שהיו לנו, לפני שהחור השחור של ביבי/לא ביבי בלע כל דבר אחר ועיוות את הקטבים המגנטיים של הפוליטיקה, השיגו מפלגות שזה עתה קמו מספר דו-ספרתי של מנדטים (19 ליש עתיד ב-2013, 10 לכולנו ב-2015), כשיוקר המחייה וההבטחה להילחם בו עומדים במרכז המסר שלהן.
שתיהן לא הצליחו לשנות באמת, ומה שקרה להן מאז מעיד גם הוא על היחס הציבורי ליוקר המחייה. יש עתיד הייתה, לאמיתו של דבר, משהו אחר לגמרי - הביטוי של שבט מסוים במסגרת פוליטיקת הזהויות - ולכן היא החזיקה מעמד אחרי שספגה מהלומת אכזבה בבחירות 2015, ושגשגה בהמשך; משה כחלון, שעשה מאמצים אמיתיים בתחום הדיור ובמאבק בדואופול הבנקים, התאייד מכוח האכזבה הבלתי נמנעת מזה שלא באמת זז משהו, כי לא לו היה משהו אחר למכור. כך או כך, החיים פה נשארו יקרים ובסבבים האחרונים אף אחד אפילו לא ממש הבטיח לשנות את זה.
את דרור שטרום הכרתי ב-2013, כשהייתי חבר בוועדת הכספים של הכנסת, שחוקקה את חוק הריכוזיות. כממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים וכמרכז ידע ייחודי בתחום (היום כראש המכון הישראלי לתכנון כלכלי), שטרום היה, יחד עם פרופ' אבי בן בסט, המלווה המקצועי העיקרי של הוועדה, בתהליך החקיקה של חוק ראשוני בעולם: אף פרלמנט לא עסק קודם בנושא הריכוזיות הרוחבית במשק.
מעבר לתוכנו, חוק הריכוזיות היה דוגמה מובהקת, שהולכת ונהיית נדירה באקלים הלא-תפקודי של הכנסת היום, לדרך שבה עושים חוק: חצי שנה של עבודה, סמינר מתקדם בנושאים סבוכים כמו המשמעות למשק של האפשרות שרוב הבנקים הגדולים בישראל יהיו בלי גרעין שליטה, ובסוף הסכמות שהביאו לחקיקתו כמעט פה אחד. היום, כשהוועדות בכנסת בכלל לא מתפקדות ולאף אחד לא אכפת, זה נשמע כמו חלום רחוק על תפקוד ואינטרס ציבורי. גם זה, אם תקשיבו לשיחה עם שטרום, חלק מהאקו-סיסטם שמתחזק את יוקר המחייה.
שטרום הוא בדיוק המומחה שאתה רוצה לידך כמחוקק או מתווה מדיניות: בקי, רב ניסיון מכל צדדי השולחן, חריף ומתנסח היטב. כבר בדקה הראשונה של השיחה שלנו הוא מסמן את הריכוזיות במשק כגורם מספר אחת שעדיין אחראי ליוקר המחייה, אבל הוא יודע שיש כאן יותר מזה. אחרי הכול, החוק נחקק (גם אם יש בו פרצות שצריך לתקן), מהלכים גדולים אכן קרו, ועדיין עוד יותר יקר פה, יחסית לעולם, ממה שהיה לפני תשע שנים.
ביום שבו הקלטנו את השיחה, פרסמו לשכות המסחר בישראל מודעה שבה האשימו את הממשלה ביוקר המחייה: יותר מדי מיסים, יותר מדי רגולציה, לא נותנים לחיות בארץ הזאת – שאגב, הייתה סיסמת הבחירות של מפלגה כבר בשנות החמישים. כל מי שעסק בנושא מכיר את עוולות הרגולציה ואת העלות שלה לצרכן. ממשלות הקימו ועדות שרים למלחמה בביורוקרטיה, מפלגות פרסמו מצעים מפורטים שבהם הבטיחו שייקח לא יותר מחודש לקבל רישיון עסק ועול ההוכחה יעבור מבעל העסק הקטן, זה שכולם שרים בשבחו אבל מצבו ממשיך להיות זוועה, לרשויות שלא נותנות לחיות.
זה לא קורה, כי כדי שיקרה משהו בסדר גודל הזה צריך יותר מאשר שר עם כוונות טובות (שממילא עוד מעט הולך, כי אורך הקדנציה שלו הוא מזערי) ומנכ"ל נמרץ. צריך לחץ ציבורי אמיתי, תחושת חירום אצל המערכת הפוליטית שאם לא תיתן תוצרת, תלך הביתה. ובואו נגיד את האמת: זה לא קורה אצלנו, ובאקלים הנוכחי ספק אם יכול לקרות.
מחאת 2011 היתה אירוע מרגש, אבל לא יצרה תחושת איום שהחזיקה מעמד. בנימין נתניהו היה הראשון לזהות, והקים את ועדת טרכטנברג. הוועדה הביאה ללא מעט שינויים, החשוב שבהם סבסוד גני הילדים מגיל 3, אבל לא שינתה – ולא יכלה לשנות – סדרי בראשית. היא הייתה יותר מדי בורגנית, יותר מדי ישראלית במובן שלא ביקשה לשנות סדרי עולם אלא לקבל פתרונות מעשיים, וכשאלה באו לא באו אמרה די וחזרה הביתה. ככה אולי משיגים סבסוד לגני ילדים, דבר שאני לא מזלזל בו, אבל לא משנים משהו מהיסוד ולא לאורך זמן.
כי בבסיס של כל זה, וגם השיחה שלי עם שטרום מגיעה לשם, עומדים דברים מהותיים באופי הקולקטיבי שלנו: ההערצה לכוח ששטרום מזכיר, שגורמת לנו להתאסף סביב מונופולים במקום למרוד נגדם (תראו לי עוד מקום שיש בו "העיתון של המדינה" ו"קבוצת הכדורסל של המדינה"); התחושה ש"ממילא מה זה ישנה", שעומדת מאחורי הקיפאון באינסוף נושאים לאומיים, מהכיבוש והפרדת הדת מהמדינה ועד ליוקר המחייה; ובשנים האחרונות הדעיכה של הפוליטיקה ממקום שבו מתחרים רעיונות ואנשים על הכוח לעצב את חיינו לביצה זהותית, שבה שום דבר לא חשוב חוץ מאם הקבוצה שלנו ניצחה בדרבי.
לא במקרה המחאה היחידות שבאמת הצליחו פה היו פרסונליות: נגד גולדה, נגד בגין, נגד ביבי. במערב תנועות חברתיות שינו שפה ותודעה חברתית. אצלנו הן מקסימום החליפו איש שכעסנו עליו במישהו אחר.
בסוף כל כך יקר פה כי מישהו מוכן לשלם על זה. בקצה של עליית מחירי הדיור ב-13% בשנה אחת יש עשרות אלפי אנשים שכתבו צ'ק, בקצה של מחירי הפסטה הבלתי נסבלים יש מיליוני אנשים שיודעים זה לוקש אבל אוכלים אותו. בקצה של השיחה על יוקר המחייה עומדים דברים הרבה יותר עמוקים שמאפיינים אותנו כאזרחים, לא רק כצרכנים.
