דני אלגרט הפך לאחת הדמויות המוכרות והשנויות במחלוקת במאבק להשבת החטופים. את בן ה-65, לשעבר איש משטרה מעוטר וכיום מורה לאיסלאם והיסטוריה, אנחנו מכירים בדעותיו הנחרצות ובהתנהלותו הבוטה מול הדרג הפוליטי. מאז שאחיו איציק אלגרט נחטף ב-7 באוקטובר, הוא הוביל שביתות רעב, התנגש עם שרים כנסת ועלה לכותרות אחרי עימותים מתוקשרים עם בכירי המערכת. יש שמעריכים את נחישותו, אחרים מבקרים את סגנונו הפרובוקטיבי, אבל הוא לא ממש מתעסק בזה: "אני לא לוקח אישית. ככל שמקללים אותי יותר – סימן שאני יותר מדייק".
אלגרט גדל עם הוריו ואחיו בבת ים, עד שבגיל 14 הוא אובחן כמחונן ועבר ללמוד ולגור לבד בצפון. ״הייתי ילד בלגניסט, אבל טוב״, הוא מספר בריאיון ל-ynet. "במשך ארבע שנים למדתי בבית הספר החקלאי כדורי, חזרתי הביתה פעם בחודש, ובעצם מאז לא חזרתי לגור בבית. זה מקום מעצב חיים, התחנה הכי משמעותית שהייתי בה. למדתי מה זה לחיות עם אנשים, עם חברים, שם קיבלתי ערכים. למדתי לאהוב את הארץ ואת האדמה״.
ומה זה "בלגניסט טוב"?
״למשל, בכיתה י׳ תפסו אותי מעשן והזמינו את אבא שלי. נכנסו לחדר של מנהל בית הספר, שהוא גם בוגר שלו, והוא אמר: ׳תשמע, זה בית ספר רציני ומכובד׳, הוא לא ידע שאנחנו כבר על הכיתה עישנו. אבא שלי אמר לו, ׳זה נכון, זה בית ספר מאוד מכובד, אבל אני שלחתי לפה ילד לא מעשן, ואם אתה רוצה להחזיר אותו אליי - תחזיר לי אותו לא מעשן׳, ויצא מהחדר. אני נשארתי עם המנהל, הסתכלנו אחד על השני די בהלם. בסופו של דבר נתנו לי איזו תקופה על תנאי״.
דני אלגרט בהפגנה בירושלים, בשבוע שעבר
(צילום: גיל יוחנן)
אחרי הלימודים הוא רצה להתגייס לסיירת מטכ״ל, אבל שובץ להנדסה קרבית. שם, ואחרי שהיה חלק מהצוות האחרון שפינה את סיני בהסכם השלום, הוא למד על עולם החבלה, מה שבסופו של דבר הפך לקריירה.
״במשך 24 שנים הייתי במערך החבלה של המשטרה, פרשתי בדרגת סגן-ניצב. עשיתי כל תפקיד אפשרי, והייתי החבלן שנדבקים אליו המטענים, כלומר נטרלתי הרבה מאוד מהם. את עיטור המופת קיבלתי אחרי טיפול במכונית תופת״, הוא מספר. ״בתפקיד האחרון הייתי מו״פ מחקר ופיתוח, ובגיל 49 כבר פרשתי. במשך שש שנים עבדתי בתור מנהל אגף איכות הסביבה בעיריית אשדוד. כשסיימתי שם, ראיתי מודעה של עיריית ראשון לציון, הם חיפשו מורים. הייתי בן 60, ולא האמנתי שיענו לי בכלל, אבל חזרו אליי. למדתי וקיבלתי תעודת הוראה, והיום אני מלמד לימודי איסלאם ומזרח תיכון לבגרות.
״הקפדתי לא להפסיק את הלימודים ולהמשיך לעבוד בשנה וחצי האחרונות. זה היה חלק מהמאבק שלי, לתת לתלמידים שלי ידע. הם העתיד של המדינה. את יודעת, תלמידים הגיעו לשבעה של איציק, וזה היה הדבר הכי חשוב מבחינתי. לא נשיאים ולא אף אחד״.
האח שלו
דני, שעד כה בתקשורת נהג להגיב, להתבטא בחריפות ולדבר על המאבק ובמסגרתו, מספר כעת בריאיון אישי על עצמו, וגם על אחיו איציק, האח הצעיר שחי חיים שונים מאוד ממנו, ועדיין היה הקרוב אליו ביותר.
״בגיל יש בינינו ארבע שנים, בהתנהגות - 50 שנה״, הוא אומר וצוחק. ״כשאיציק היה בן 22 הוא הפסיק להתבגר. זה איציק, תני לו לבלות, לשחק כדורגל, לשבת בפאב של הקיבוץ. הוא שיחק מעולה, אגב, באופן מיוחד. הוא אהב לשחק שש-בש, ואוי ואבוי אם הוא היה מפסיד למישהו. הוא שנא להפסיד. אמרתי שאני מקווה שהמחבלים לא שיחקו איתו שש-בש, כי הם היו מפסידים והורגים אותו בגלל זה. היו לו גם בעיות קשב. בכל אופן, הוא אהב ליהנות מהחיים, ואת השקט שלו, והוא היה בן-אדם. חבר. אין חברים כאלה. לב ענק. לא בכדי הוא היה החצרן של הקיבוץ, זה שמגיע לתקן הכול ולשמוע את הבעיות של כולם. בשבת אחת ישבנו במרפסת שלי, ומישהי מהקיבוץ התקשרה לומר שיש לה בעיה במערכת הגז. הוא קם לנסוע, אמרתי לו, ׳איציק, זו נסיעה של שעה וחצי, חכה׳. הוא אמר לי, ׳זה המטען חבלה שלי׳, ונסע.
״מ-7 באוקטובר אני רק אח של איציק״, הוא אומר והטון משתנה. ״הורדתי מעליי את כל התארים, והייתי רק אח של איציק״.
קיבלת תארים חדשים - שובת רעב. רב עם שרים בכנסת. ממקימי מחאת בגין.
״כן. תראי, את המאבק התחלנו בטונים נמוכים. היינו בטוחים שיחזירו אותם מהר. ואז הבנו שהמתינות שלנו מתפרשת לא נכון, על ידי הממשלה, הציבור. ראינו את המטה הולך ומתפורר מול העיניים, יותר נכון, פוררו לנו אותו. התחילו אז טקסים בכיכר עם שירים, זה היה כמו טקס זיכרון רק בכל שבוע. הרגשתי שהעסק לא בוער לאנשים בעצמות, ובזמן הזה אנשים מתים שם.
״באופן טבעי נוצר חיבור, והיינו שש משפחות שהקימו את שער בגין, מה שנקרא. אני, עינב צנגאוקר ויפעת קלדרון, איילה מצגר, יהודה כהן וזהירו. התחלנו לפעול שם, וזו הייתה פעילות יותר מיליטנטית, מחאתית, לעומתית. אף פעם לא ביקשתי ממישהו לעשות משהו שאני לא עושה, דוגמה אישית היא הבסיס להכול. הייתי שם, לא במשרד ממוזג, וקראתי לציבור להגיע. הרגשתי שצריך לעלות עוד מדרגה, כי אחרי הנאום של ביבי באו״ם הבנתי שאנחנו בברוך גדול. הוא דיבר שם על הדברים להכניע את חמאס, וחשבתי שזו הזיה יותר מאשר תוכנית.
״אז נסעתי לכנסת כדי לשבות רעב וקראתי לאנשים להגיע. קיווינו שיגיעו עוד, וזה לא ממש הלך״, הוא אומר. ״בשלב מסוים המטה הצטרף לשער בגין ואז הגיעו המונים. בהמשך הם נבהלו וחזרו לכיכר, פיטרו את ליאור חורב כמו שאת רונן צור בזמנו, כי הוא החליט לעשות דברים קצת יותר קיצוניים וזה לא מצא חן בעיניי אנשים. לצערי, אני חושב שהמטה גרם נזק גדול למאבק. בשאר הדברים, כמו טיפול במשפחות, חוסן, עזרה - יש לנו מזל גדול שהקימו את המטה. בכל אופן, מה שלמדתי מזה הוא שלחץ ציבורי עובד. ללחץ, נתניהו עושה חשבון״.
אתה לא בוחל במילים, גם לא מול משפחות. למשל, האמירה שלך לדיצה, אמא של אבינתן אור, ש״לא היית רוצה להיות הבן שלה״.
״האמירה שלי לא הייתה אישית כלפיה, אמרתי שיש להניח שהרצון של אבינתן שיושב במנהרות הוא לבוא הביתה. אמרתי לה שהיא מביאה רצונות שלא בטוח שהבן שלה היה רוצה לשמוע. דיברתי על תפיסת עולם, כללית. הבנתי שהיא נפגעה מהדברים, ושלחתי לה התנצלות אישית״.
תמיד התנגדת לראש הממשלה או שהיו תקופות אחרות?
״לא תאמיני, אבל אין פה שום פוליטיקה. אני גדלתי בבית של בית״ר, אוהד בית״ר ירושלים. אני לא שמאלני, אף פעם לא הייתי. רוב ההצבעות שלי היו לימין, או לימין-מרכז, לא לשמאל. בתקופות של מנחם בגין, אריק שרון, יצחק שמיר, הייתי ליכודניק. מה ששבר אצלי את כל האמון בליכוד היה היום שבו ראיתי את נתניהו עומד בבית המשפט המחוזי ואומר – ׳מדינת ישראל תופרת לי תיקים׳. אז הבנתי שיש פה משהו אחר, שזה לא קשור למדינה, שפה מתנהל משהו אישי שקשור לאינטרסים האישיים שלו. לא ממש הייתי פעיל במחאה המשפטית, רק שביום שפיטרו את גלנט שהזהיר אותנו מפני סכנה ביטחונית, אני החזרתי את עיטור המופת שלי למשטרה. לא מוכן לקבל את זה ממדינה שבה הערכים האלה לא קיימים. אני סיכנתי את החיים שלי למען מדינה דמוקרטית״.
איך היו הפגישות עם נתניהו? עם מה יצאת מהן?
״הפגישה הראשונה איתו הייתה בקריה, לא אמרתי כלום. נתתי לכל אחד בקבינט דסקית וביקשתי ממנו לענוד אותה עד שהחטופים חוזרים. זו הייתה הברית שלי איתם. גלנט, ביבי, דרעי, כולם ענדו אותה. בפגישה השנייה הוא היה בלעדיה, שאלתי אותו איפה היא, הוא אמר, ׳בשידה ליד המיטה שלי׳. בפעם השלישית פגשתי אותו ואת רעייתו, והתחושה הייתה שהפגישה היא איתה. היא צרחה עלינו, למה מדברים עם התקשורת, אמרה שככה אנחנו מחזקים את סינוואר, ממש צעקה עלינו. אמרתי לה, ׳גבירתי, אני מבקש ממך לחזור בך׳. רה״מ טפח לה על הרגל ואמר, ׳תירגעי, תירגעי׳, בגלל זה נענשנו ושלושה חודשים הם לא נפגשו איתנו. מאז אמרתי שאני מסרב להיפגש איתו״.
עם שרים אחרים אתה נפגש בוועדות, גם זה לא תמיד הולך.
״ועדות הן פלטפורמה שבה אנחנו יכולים ליצור את השיח, להעלות את הנושא לתודעה. אנחנו באים לשם ואומרים מה כואב לנו, ומה לעשות, ככל שהאירוע יותר פרובוקטיבי הוא גם תופס יותר כותרות. אני לא תוקף, ואני לא אלים, אבל מתברר שהכנסת דווקא כן. פעם אחת התנפלו עליי שמונה אנשים והוציאו אותי בכוח. רוטמן נתן הוראה, ומבחינתם זה להוציא אותי - חי או מת. קיבלתי בעיטות בראש, קרעו לי את הרצועה בכתף. הם לא בוחלים בשום אמצעי, הם אומרים – קיבלנו הוראה. כמו הימים החשוכים שאנשים קיבלו בהם הוראות, את יודעת מה הם היו. בשנה וחצי האחרונות ויתרתי על דני, אני לא לוקח אישית שום דבר, ככל שמקללים אותי יותר – סימן שאני יותר מדייק״.
וחשבת להיכנס לפוליטיקה, אפשר להניח.
״אם חשבתי על פוליטיקה? הפוליטיקה חושבת עליי. אני מקבל ושומע כל מיני אמירות, ואני אומר לעצמי, ׳למה שתלך למקום שאתה כל כך תוקף אותו?׳. יהיה לזה סיכוי רק אם באמת אפשר יהיה להשפיע ולשנות, את כל השיטה. עוד ח״כ או פחות ח״כ, זו לא המשמעות, אלא רק להקים גוף שישנה את כל תפיסות העולם״.
ועד אז? מה הלאה?
״אנחנו חייבים להתקומם, כולם. שיגיעו מיליון איש לרחובות, יותר ממיליון. שראש הממשלה יבין שאין לו ברירה, הוא חייב לפתור את המצב הזה. המצב הנוראי, הקשה, האבסורד הזה, חייב להיפתר״.
מלשכת ראש הממשלה נמסר בתגובה לטענות שאלגרט העלה בנוגע לפגישה עם רה״מ נתניהו ורעייתו: ״עוד פייק ניוז מוחלט. ראש הממשלה נתניהו פגש את כל משפחות החטופים וממשיך לעשות כך. התיאור באשר לרעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, הוא שקרי ומרושע. בפגישה המדוברת לא הרימה הגברת נתניהו את קולה ובוודאי שלא צעקה על המשפחות שבחדר. כל שאמרה הוא שלנאמר בתקשורת הישראלית ישנה השפעה גדולה על תמונת המצב של חמאס. גם הטענה לפיה משפחת אלגרט סירבה מאז להיפגש עם ראש הממשלה אינה נכונה״.
