כל הסימנים מצביעים על כך שמערכת הבחירות הקרובה תהיה אולי המאתגרת ביותר, הפרועה והאלימה שידענו. אפילו אם עוד לא נקבע תאריך רשמי, מערכת הבחירות כבר התחילה כשכל המעורבים ובעלי האינטרסים, ובעיקר שני הגושים העיקריים, כבר ערוכים ומבינים שזה הולך להיות הפעם קשוח מתמיד ובלתי מתפשר.
היא תהיה דומה מאוד באופייה לזו של 1981: עדתית, דתית, אגרסיבית ואלימה, כשאת ניצני ההתכתשות כבר רואים עכשיו. ההיסטוריה לעולם לא חוזרת, אבל יש אלמנטים שמדמים את שובן של תופעות שונות: הקונפליקט הבין-עדתי, העימות התוך-מפלגתי, השחיתות תחת כל עץ רענן. ואת כל אלה כבר יש לנו עכשיו בשפע - רק לדפדף בעיתון היומי או לצפות במהדורת החדשות הבאה.
בכל שנות קיומה של מדינת ישראל היו כמה מערכות בחירות שבהן תועדו מקרי אלימות. אפילו את דוד בן-גוריון בשנות כהונתו כראש הממשלה ובזמן מערכות בחירות הקיפו פעילים פוליטיים אגרסיביים שתמכו בו ביד רמה וערערו את ביטחונם של מתנגדיו.
אליהו סעדון, גברתן משופם שעלה מבנגאזי שבלוב, ושאת ילדותו ונעוריו העביר בדלות בשכונת מונטפיורי בתל אביב, עמד בראש קבוצת תומכי בן-גוריון והתלווה אליו לעצרות שונות כדי "לשמור על הסדר". סעדון נהג להופיע באסיפות הפוליטיות שנערכו אז, והוא ואנשיו, משנת 1955 ועד פרישתו של בן־גוריון ב-1963, קראו קריאות ביניים בעת נאומי יריבים, עודדו וקראו קריאות התפעלות והערכה בנאומי "הזקן", חילקו כרוזים והכריזו שבן־גוריון הוא "חברינו הגדול".
הוא אף זכה לכינוי "מפקד פלוגת האגרוף של מפא"י" אחרי תגרת ידיים עם קהל מפגינים ליד בית ארלוזורוב בתל אביב, בו התכנסו המוסדות העליונים של מפא"י להחליט על הדחת מזכ"ל ההסתדרות ושר הביטחון לשעבר, פנחס לבון.
היום קוראים לו מרדכי דוד, אצלו "ביבי המלך", והוא עושה את אותן מחוות אגרסיביות וגם מקוריות משלו. ההתססה כבר מקיפה אותנו מכל עבר. המתסיסים בשטח הם לא תמיד הפוליטיקאים עצמם אלא "פעילים", שליחיהם, שהשכלתם והבנתם בנושאים הבוערים של מדינת ישראל - ביטחון, חינוך, כלכלה ועוד - היא מינימלית עד לא קיימת.
מראה לשמאל? איזו?
כמו אצל הפעיל הנמרץ מרדכי דוד, שספק אם הוא מכיר את תרומתו הכבירה רבת השנים של פרופ’ אהרן ברק למשפט הישראלי או את חשיבות פעילותו של אהוד ברק בתפקידיו השונים לביטחון ישראל, ושהפוליטיקאים הבכירים - שגם הם בחלקם בורים בהיסטוריה ישראלית — מעודדים בגלוי תוך טפיחה על השכם ומסבירים לו שבפעילותו האגרסיבית הוא "מציב מראה לשמאל", מבלי שהוא אפילו מבין מה המשמעות.
הנה עוד דוגמאות: הצל, מוזיקאי מסוג מסוים, מפרסם בעמוד הפייסבוק שלו תמונה של האלוף לשעבר יאיר גולן במדי גנרל סובייטי; וגם יובל כספין, מעצב הבגדים, שכינה את שר התרבות מיקי זוהר "צ’חצ’ח" - הכינוי המעליב שהדביק דודו טופז לציבור מצביעי הליכוד בערב בחירות 1981 - ואחר כך מיהר להתנצל.
בבחירות ההן של 1981, מערכת הבחירות הראשונה לאחר המהפך הפוליטי של 1977, הציתו, שברו, צעקו וקיללו, הלמו באגרופים, ירקו, השחיתו, ניפצו שמשות ומרחו מכוניות בזפת. מוטה גור צעק למפגיני הימין: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". שמעון פרס צעק להם מהבמה בעצרת בחירות שהם "חומיניסטים" עם "תנועות מזרחיות מגונות".
האחריות לכל מעשה אלימות או ונדליזם במערכת הבחירות הקרובה היא על כתפי נבחרי הציבור, שצריכים להבין שהחברה הישראלית נמצאת כיום במשבר כמותו מעולם לא חוותה
הצד השני לא נשאר חייב. באחת מעצרות הליכוד קרא בגין מהבמה: "המערך מדבר על אלימות? שייבושו וייכלמו! אנחנו זוכרים היטב את האלימות שלהם מימי הסיזון, עלילות הדם, אלטלנה. אנחנו יודעים למה הם מסוגלים. הם יצרו מושג חדש כאן: בגיניזם".
הפוליטיקאים הלהיטו את היצרים, הפעילים דחפו, השחיתו ורמסו — ובדרך נס לא נשפך דם במערכת הבחירות ההיא.
להנמיך להבות
טוב יעשו עכשיו הפוליטיקאים משני המחנות אם ינמיכו את הלהבות וירגיעו את פעילי השטח נאמניהם. האחריות לכל מעשה אלימות או ונדליזם במערכת הבחירות הקרובה היא על כתפי נבחרי הציבור, שצריכים להבין שהחברה הישראלית נמצאת כיום במשבר כמותו מעולם לא חוותה, ושההקצנה רק תחריף את המצב. הם צריכים לקחת אחריות.
גם ערוצי הטלוויזיה צריכים להתמתן. מלחמת תקשורת אגרסיבית ודורסנית כזו - למשל הפינה המבזה והלא עניינית "הלפיד הלילי" בערוץ 14 - מלבה את האש. הפוליטיקאים, בעיקר מהימין, שמודעים לכוחה של התקשורת, עסוקים בחרמות ובתביעות משפטיות, כפי שפורסם בעניין הקרן שמטרתה לתבוע את קשת 12, שיממן ניר ברקת.
ערן אלדרהמלחמה שאחרי המלחמה - פעם קראו כך למלחמת ההתשה שבאה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. המלחמה שאחרי המלחמה בעזה היא מלחמת אזרחים. למעשה, זו מלחמה על עצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.
המלחמה הזו, שאת ימי התופת שלה כנראה נרגיש לקראת סופה של מערכת הבחירות הקרובה, היא נמנעת אם רק ידעו הצדדים הניצים בה להתמתן. שאם לא זה יהיה חורבן הבית.
ערן אלדר הוא פרופסור אורח באוניברסיטת טוליין, מחבר הספר "אחרי 77" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
