מישהו פירק את חבל התלייה. לא את כל המיצב, רק את החלק שהפך אותו למטריד כל כך. גיל בורשטיין, אמן ותיק בקהילת הברן, הציב השנה במידברן עבודה פיראטית בשם "תלייה", עם חבל לצד הכיתוב DIY - "עשה זאת בעצמך". הוא ידע שהיא תעורר התנגדות, ואפילו הביא בחשבון שלא תשרוד את השבוע. כשאחד המשתתפים הסיר את החבל, הוא לא הופתע. מבחינתו, גם עצם התגובה הייתה חלק מהסיפור. "רציתי להביא תוכן קצת יותר קיצוני, שיגרום לשיח על איפה הגבולות", הוא מסביר, "כדי לפרוץ גבולות צריך קודם כל להגיע אליהם ולעבור אותם".
גלריה
"רציתי להביא תוכן קצת יותר קיצוני". עמוד התלייה שהציב גיל בורשטיין בפלאיה
(צילום: גיל בורשטיין)
בורשטיין, בן 53, משוכנע שהמקרה הקטן הזה אומר משהו גדול על הכיוון שאליו הולך האירוע, שהיה עבורו במשך שנים מעבדה של חופש אמנותי. את שאלת הגבולות אי אפשר לפטור בהינף יד, שכן מיצב שכולל חבל תלייה בהחלט עלול לעורר מצוקה, ותחושת ביטחון במרחב שבו מסתובבים אלפי אנשים איננה עניין שולי. אבל השאלה שגיל מעלה רחבה יותר מהמיצב עצמו: מה קורה לחופש האמנותי כשהאירוע גדל ומתרחב?
מה קורה לחופש האמנותי כשהאירוע גדל ומתרחב?
(צילום: לָאֵל כהן)
בשבוע שעבר קמה למרגלות הר צין למשך שישה ימים עיר זמנית של כ-9,000 משתתפים. אפשר היה למצוא בה מיצבי אמנות, רחבות ריקודים, מחנות נושא, תאורה שקשה להאמין שמישהו הצליח להתקין באמצע המדבר, אנשים בתחפושות, מטבחים ומתחמי אירוח. בעיניים של מי שנכנס בפעם הראשונה זה נראה כמו עולם מקביל, בעוד שבעיניים של חלק מהוותיקים - דווקא ההצלחה הזאת מעוררת דאגה: האם מידברן עדיין מציע אלטרנטיבה לתרבות הצריכה, או שהוא הולך ונעשה מוצר נחשק בתוכה? ארזתי תיק למדבר ויצאתי לבדוק.
עיר של משתתפים, לא קהל של לקוחות
כדי להבין על מה הקונפליקט, צריך להכיר את ההבטחה המקורית. מידברן נולד בהשראת ברנינג מן האמריקני ומבוסס על עשרה עקרונות, בהם השתתפות, הענקת מתנות וא-מסחריות. באתר הרשמי ההבטחה מנוסחת בפשטות: מה שתביאו, זה מה שיהיה: מי שלא מביא פסל יכול להגיש אוכל, ומי שלא מתקלט יכול לעזור בהקמות או במשמרת. מתנה קטנטנה יכולה להיות בעלת ערך לא פחות ממיצב שעלותו מאות אלפי שקלים. זה לא אומר שאין הוצאות, מנגנון הפקה או כללי בטיחות; זה אומר שהמשתתפים לא אמורים לראות בעצמם צרכנים. זהו גם ההבדל בין עיר שאנשים יוצרים במשותף לבין מופע שמישהו אחר הפיק בשבילם: התוכן אינו רק מה שמתרחש על הבמה, אלא גם מי שפותח את הדלת, מכין ארוחה או נשאר לעזור בפירוק. המשתתפים אינם אמורים לקנות כרטיס ולצפות לחבילת בידור מוכנה, אלא לקחת חלק ביצירת העיר.
אצל בורשטיין, המתח הזה מתבטא בעיקר בחופש האמנותי. הוא הגיע לברנינג מן לראשונה ב-2014, ושנה לאחר מכן כבר השתתף במידברן עם בני משפחתו. לאורך השנים הקים מיצבים שמזמינים את הצופים להתעכב, לא רק להצטלם. השנה, מלבד "תלייה", הציג ארבע עבודות נוספות, בהן "מעמקים" - צוללנית מברזל שמייצגת בעיניו ירידה לקרקעית הנפש - ו"שלווה", שעוסקת באפשרות שלא לתת לעבר להגדיר את העתיד.
"אני אוהב את החופש שיש לי לעשות כל דבר שאני רוצה". אחד ממיצביו של גיל בורשטיין, מידברן 2026
(צילום: גיל בורשטיין)
"אני אוהב את החופש שיש לי לעשות בעצם כל דבר שאני רוצה בלי לדפוק חשבון למוסד שאני מציג אצלו", הוא אומר. בגלריות ובמוזיאונים, לדבריו, יש חוקים, שיקולים וגבולות; במדבר הוא יכול לממש גם רעיונות שלא היה מצליח להציג במקום אחר. התגובות ליצירות מגוונות - התרגשות, אדישות ולעיתים גם התנגדות - והוא רואה בכולן חלק מהמפגש בין היצירה לקהל.
מיצב נוסף של גיל בורשטיין, מידברן 2026
(צילום: גיל בורשטיין)
השנה, לדבריו, הוא הרגיש שהמרחב הזה מצטמצם. "אם בשנה שעברה היו לי שאלות לגבי הכיוון שהברן הולך אליו, אז השנה קיבלתי את התשובה. ככל שהאירוע גדל והופך לפסטיבל, ככה הרעיון של הברן בתוכו נשחק". הוא מבין שהגידול מחייב עמידה בכללים ובדרישות של רשויות ומבטחים, ושעם יותר משתתפים גדלה גם האחריות של המארגנים. "כל אחד מגזים רק עוד קצת לכיוון, וככה נהיה לנו 'פסטיבל בטוח'".
בורשטיין מתאר נורמות שנעשות צפויות יותר ואמנות שממעטת להפתיע. לדבריו, הוא לא הופתע השנה משום מיצב, גם אם הוא מעריך את העבודה שהושקעה בהם. "הברן נהיה מאוד מאוד 'חמודי'. אנשים לא תופסים את זה כמקום קיצוני אלא כפסטיבל גדול", הוא אומר. יש כאן כמעט פרדוקס: כדי שמידברן ימשיך להתקיים הוא צריך מערכת שמגבילה את החופש שבשבילו אנשים מגיעים אליו. אבל גיל חושש שההכרח להציב גבולות בטיחותיים נהפך גם להרגל תרבותי, שמעדיף יצירה חביבה ובלתי מזיקה על פני כזו שמעוררת ויכוח.
ירון גל (47), שמוביל עם אשתו רונית את קאמפ "הבקתה", הגיע בפעם הראשונה למידברן הישראלי ב-2022. הוא נשא על גבו תיק, מעט אוכל ומים, ולן בתנאים בסיסיים. הוא הגיע לבדו והרגיש בבית. "אחד הדברים היפים בברן זה שאף אחד לא ישאל אותך בן כמה אתה, במה אתה עובד ומאיפה אתה", הוא אומר. "ביומיום מדברים על המשכנתא, הילדים, העבודה. פה זה לא מעניין".
ניסיון קטן להפוך קהילה של זרים לשכונה אמיתית. קאמפ הבקתה, מידברן 2026
(צילום: רום היחפן)
אחרי אותו אירוע הוא הקים עם רונית קאמפ שמנסה להציע לאחרים את מה שהיה חסר לו באחד הימים הקשים שלו בפלאיה: פינה ביתית, חמה, כזאת שאפשר להיכנס אליה בלי להרגיש אורח בלתי רצוי. "הבקתה" מציעה סלון פתוח ואירוח, ניסיון קטן להפוך קהילה של זרים לשכונה אמיתית. זו אינה תפאורה לתמונה. בשביל ירון, זה בדיוק התוכן. "מידברן הוא עיר לכל דבר", הוא אומר. "כמו שאתה הולך בתוך עיר, אתה יכול ללכת למסעדה ולפאב ולמוזיאון ולתיאטרון ולמסיבה - יש גם במידברן. אבל המסיבה זה לא מידברן", הוא מתעקש. ההבדל החשוב בעיניו הוא שאנשים יוצרים את העיר בעצמם. הוא מזכיר שמיצב שעולה סכום עצום ומיצב שנוצר בעשרות שקלים אמורים לעמוד על אותה קרקע מבחינת ההשתתפות והמשמעות.
האנשים יוצרים את העיר בעצמם
(צילום: טל אמודאי)
דווקא לכן מטרידה אותו תרבות הצילום. "מה שיותר חשוב זה התמונה שלי עם האפיג'י מאשר להבין מה הפסל הזה אומר", הוא אומר על האופן שבו חלק מהמשתתפים מתייחסים לפסל המרכזי, שנשרף סמוך לסיום האירוע. מבחינתו, הבעיה אינה עצם הצילום, אלא כשהפסל נהפך לתפאורה והתמונה מחליפה את המפגש איתו.
ובכל זאת, הגבול בין "ברנרים אמיתיים" לבין "תיירים" אינו עובר בהכרח בין מי שהיה ב-2014 למי שהגיע השנה. נעמה גריידי, בת 28 מתל אביב, הגיעה למידברן לראשונה עם בן זוגה. הם מה שמכונה בקהילה "וירג'ינים", כלומר כאלה שהגיעו למידברן בפעם הראשונה. שניהם הכירו מסיבות טבע, והיא דמיינה בעיקר מוזיקה אלקטרונית, דיג'יים ואנשים בבגדים צבעוניים. מה שחיכה לה הפתיע אותה.
הדרך שלה למידברן התחילה דרך חבר שהשתתף באירועים קודמים, והזמין אותה ואת בן זוגה למסיבות גיוס ולמפגשים של הקהילה. שם הם הכירו אנשים, התחברו לאווירה והגיעו לאירוע הגדול עם תחושת שייכות ראשונית. "לא הייתה אווירה של מי שייך יותר ומי פחות, הרגשתי שמקבלים אותנו", היא מספרת.
"לא הייתה אווירה של מי שייך יותר ומי פחות, הרגשתי שמקבלים אותנו". נעמה גריידי
( צילום פרטי)
"הייתה לי תחושה שבאמת נכנסתי לאיזשהו עולם מקביל. כל מקום שהלכתי אליו היה עוצר נשימה", היא משחזרת את צעדיה הראשונים בפלאיה. היא נהנתה מהתאורה ומהמוזיקה, אבל מה שזכרה במיוחד היה דווקא החופש המוזר של האנשים להמציא משחקים. באחד הימים הראשונים באירוע היא כבר הסתבכה עם החוק כשקיבלה דוח. העבירה החמורה שביצעה: מחסור בשפם. כדי לבטל את הקנס, הסבירו לה, היא נדרשה להגיע ולהצטייד בשפם צבעוני. "זה היה פשוט מדהים. המידברן הוא הרבה יותר ממסיבת טבע", היא מסכמת.
אביטל צוקר, בת 38 ועובדת הייטק, הגיעה בתחילה למידברן לכמה ימים עם אוהל. עם השנים נשארה להקמות ולפירוקים, והקהילה נעשתה חלק מרכזי בחייה. "לאט לאט אתה קולט שכל החברים שלך הם מהקהילה", היא אומרת. "זה הופך להיות מאיזה רעיון ללכת לקמפינג עם מסיבה - למאה אחוז מהחיים שלך".
ההתנדבות שלה התחילה אחרי שבאחד מאירועי הקהילה בתקופת הקורונה היא הבחינה באדם שלדבריה חיטט בתיקים, ולא ידעה איך לפעול. היא פנתה לאנשי ההפקה, שהזעיקו את האבטחה וסייעו לה. "הרגשת הביטחון שהם נתנו לי גרמה לי להבין שזה משהו שאני רוצה להיות חלק ממנו", היא אומרת. מאז עברה הכשרות והצטרפה למחלקת הנוודים, שמסייעת למשתתפים ולצוותי ההפקה בשטח. "מה שראיתי שעשו אז בשבילי, אני עושה היום בשביל הרבה אנשים".
"מה שעשו בשבילי - אני עושה היום בשביל אחרים". אביטל צוקר במידברן
( צילום פרטי)
מאחורי ההתנדבות מסתתרת עבודה לא זוהרת במיוחד. הנוודים מסיירים בעיר, מקבלים קריאות מחדר הבקרה ומשמשים ערוץ קשר בין המשתתפים להפקה. לפעמים מדובר בטלפון שאבד, לפעמים במחלוקת על שטח לינה ולפעמים באדם שצריך סיוע להגיע למרפאה. אביטל משתדלת שלא לפרט מקרים מהמשמרות כדי לשמור על פרטיות המעורבים. כך נראית אחת הדרכים שבהן העיר מתפקדת: לא רק מיצבים מוארים שמצטלמים היטב, אלא אנשים שמקדישים זמן ואנרגיה לכך שאחרים יוכלו ליהנות ממנה.
אולם בניגוד לחלק מהוותיקים, אביטל אינה מתגעגעת למידברן של פעם. "כל אחד שנכנס היום לאירוע, מבחינתו זאת הגרסה הכי טובה שיש כרגע", היא אומרת. "דווקא ההשתנות הזאת היא המתנה של מידברן". בשנים קודמות היא גם הקימה מיצב ואפילו הביאה די-ג'יי מחו"ל. "אני לא מהתחום", היא מספרת על הפקת ההופעה. "פשוט בדקתי איך עושים את זה, פניתי למי שצריך והצלחתי. הייתי בהלם מעצמי... אבל אם לא יעשו - לא יהיה", היא אומרת על האחריות של המשתתפים ליצור את מידברן. עם זאת, ריבוי המשימות גבה ממנה מחיר, והשנה החליטה להתמקד בהתנדבות בלבד, אחרי שלמדה שגם לנתינה יש גבולות.
לדבריה, חלק מהקסם טמון דווקא בכך שאי אפשר לדעת מראש כיצד ייראה האירוע הבא: אולי יהיו יותר מסיבות, אולי יותר תוכן ואולי דווקא לילות שקטים. אי-הוודאות, מבחינתה, אינה תקלה אלא חלק מהחוויה. מי שנאחז בתמונה אחת של מידברן מהעבר עלול להחמיץ את מה שנוצר בו עכשיו, גם אם הוא שונה ממה שהכיר. זאת אינה אדישות לעקרונות, אלא אמונה שאפשר לשמור עליהם גם בלי לשחזר בכל שנה את אותו האירוע.
"במידברן אתה יכול להיות מישהו אחר - או מי שאתה באמת ולא מראה ביומיום"
בזי ברווזי, שמעדיף להתראיין רק בשם הפלאיה שלו, מסתובב בין הרחבות ומיצבי האמנות בתחפושת ברווז ומחלק ברווזוני גומי זולים. הוא בוחר למי לתת אותם לפי הרגע: אדם שרוקד מכל הלב, מישהו שמשוחח איתו ליד יצירה או זר שמצליח לרגש אותו. עם כל ברווזון הוא מעניק ברכה קטנה: שהברווז ישמור על האדם, ושהאדם ישמור עליו. למה דווקא ברווזים? "זה היה יכול להיות גם פיל או צפרדע", הוא מסביר, "פשוט ראיתי שיש הכי הרבה ברווזים כאלה במקס סטוק והכי פשוט לחלק אותם".
"אנשים חוזרים אליי אחרי שנה ומזכירים לי את הרגע שנתתי להם את זה"
(צילום: בזי ברווזי)
הדמות החלה להתפתח עוד במסיבות טבע, ובהמשך הפכה למסורת אישית במידברן. "אנשים חוזרים אליי אחרי שנה ומזכירים לי את הרגע שנתתי להם ברווז. הם ממש בשוק בהתחלה ומאוד שמחים", הוא מספר. לא צריך חסות, לא צריך במה, לא צריך תקציב של מיליון שקל. צריך מחווה ומפגש. הוא עצמו מתקשה לפעמים לזכור את כל האנשים שפגש, פשוט משום שחילק כל כך הרבה ברווזונים. אבל הם זוכרים היטב את הרגע שבו אדם מחופש לברווז הופיע משום מקום והעניק להם מתנה. כך נוצרת מערכת יחסים קטנה ומפתיעה סביב חפץ ששווה שקלים בודדים, בלי ששני הצדדים היו צריכים לתכנן אותה מראש.
בזי מספר שהתחפושת מאפשרת לו להיות "הכי אמיתי", שכן בחוץ קשה לו יותר לפנות לאנשים זרים באותה פשטות. "הפלאיה זה מקום של חופש", הוא מסביר. "אתה מרגיש שאתה יכול להיות מה שאתה רוצה. אתה יכול להיות מישהו אחר, או מי שאתה באמת ולא מראה ביומיום". לדבריו, אחד הדברים שמרגשים אותו במיוחד הוא האפשרות לחזור להיות ילד בעולם של מבוגרים: החברים זורמים איתו על שטויות, אנשים נפתחים אליו בלי מבוכה והגבולות החברתיים המוכרים מיטשטשים.
"הפלאיה זה מקום של חופש"
(צילום: טל אמודאי)
גם הוא מבחין באנשים ש"מגיעים רק לחוות מסיבה" ולא ממש מנסים להשתתף בעקרונות. לצד זאת, הוא מתחזק בעצמו עמוד אינסטגרם שבו הוא מתעד את הדמות ואת המפגשים שלה מחוץ למדבר. הוא לא רואה בכך סתירה, אלא דרך לקחת משהו מהברן אל העולם שבחוץ. ההבחנה שלו היא לא בין צילום להימנעות מצילום, אלא בין תיעוד שמשרת את החוויה לבין כזה שמחליף אותה.
אמיר רוזנברג (59), מוביל קאמפ YYY, מתייחס בזלזול מסוים לנוסטלגיה. "תמיד הזקנים ידברו רע על האירוע. פעם היה יותר טוב - זה קורה בכל מקום בעולם", הוא אומר. אבל דווקא הסיפור שלו מספק עדות לכך שהברן הוא הרבה יותר ממופע, כשבאחד מאירועי הקהילה לקה אמיר באירוע מוחי, והקהילה התגייסה לעזור לו גם מחוץ למדבר. לדבריו, בזמן שאושפז התארגנו חברים ממידברן לתורנויות ליד מיטתו ולסיוע בהתמודדות עם ענייני המשפחה והיומיום. כשנזקק לעזרה בשיקום, פנה לחברות מהקהילה, שהשיגו לו הליכון וסייעו לו לחזור ולתרגל הליכה. מאז הוא רואה בתרבות הברן דרך לשנות, אפילו מעט, את החברה הישראלית. "דרך תרבות ואמנות אפשר ללמד הכלה, סובלנות, ביטוי עצמי", הוא אומר, "פתאום הבנתי מהו כוחה של קהילה, ושכסף לא קונה חברות".
"פתאום הבנתי מהו כוחה של קהילה". מידברן 2026
(צילום: לָאֵל כהן)
אפשר להתווכח עד כמה עקרונות הברן באמת מצליחים לזלוג מהמדבר אל החיים הרגילים. אבל אצל אמיר המבחן התרחש דווקא מחוץ לאירוע והזכיר שהוויכוח על מידברן אינו רק נוסטלגיה של מי שמעדיפים את המוזיקה או האמנות של פעם. הוא נוגע לסוג הקשרים שהאירוע מייצר, ולשאלה אם אנשים נפגשים בו רק לשבוע של חוויות או בונים משהו שנשאר גם אחריו.
אז האם יש עוד טעם לייחל שמידברן יחזור להיות אירוע קטן ואנונימי? הוא כבר מזמן לא כזה, והפופולריות שלו מעמידה את עקרונותיו במבחן. דווקא כשהעיר נעשית מרשימה כל כך, קל לשכוח שמישהו צריך לבנות אותה, למלא אותה במשמעות, לנקות אחריה ולשאת באחריות למה שקורה בה. קל יותר ללבוש תחפושת, להצטלם ליד האפיג'י ולהמשיך לרחבה הבאה. אך מהברן יישאר הרבה יותר מזה: העזרה שקיבל אמיר מהקהילה בבית החולים, תחושת הבית שירון ורונית יצרו בקאמפ, הברווזון שמישהו שומר במגירה והאמנות שמעזה לעורר מחשבה ולא רק התפעלות. השאלה היא אם יישאר במידברן מספיק מקום לכל מה שאי אפשר לקנות, להזמין או לצלם.
"שלום ולא להתראות ספקות"
(צילום: לָאֵל כהן)
