כשפרצה מלחמת האזרחים בתיגראי לפני כשנתיים וחצי ברחה נ' לירדן כדי לעבוד במשק בית, בתקווה שתוכל לשוב לביתה כשהמלחמה תסתיים. "עזבתי את עיר הולדתי אחרי שהייתי עדה לרצח משפחתי", היא משחזרת. "כאשר התחבאתי באזור אדיס-אבבה הציעו לי לעבור באופן חוקי לירדן, עם חוזה לשנתיים לעבודה במשק בית. קפצתי על ההזדמנות. לא נשאר לי כלום, וחשבתי שכך אוכל להגיע למקום בטוח עד שהמצב באתיופיה יירגע".
עם הגעתה לירדן תקוותיה של נ' לביטחון התנפצו אל מול מציאות של מסכת עינויים קשה לעיכול. "כאשר הגעתי לעמאן עובד מסוכנות כוח האדם אסף אותי. הוא לקח את כל המסמכים המזהים שהיו ברשותי והסיע אותי לבית במרחק מספר שעות מהשדה. הוא הוריד אותי בווילה גדולה והציג לי את אם המשפחה שאהיה בבעלותה. הוא הסביר לי שהמשפחה הזו קנתה אותי ושעליי לעשות כל מה שהם מבקשים".
"מאותו יום איבדתי את חירותי באופן מוחלט. כבר בשעה הראשונה לקחו ממני את מעט הבגדים שהבאתי איתי, את הנעליים שנעלתי, את הטלפון וספר התפילה שלי. מיד התחלתי לעבוד. עבדתי בין 15 ל-20 שעות ביממה, וגם כשכבר נתנו לי לישון זה היה על מזרן קטן במחסן מעופש ומלא ביתושים. היו מעירים אותי כדי לבצע את מטלות הבית. אם הבית ובתה היו מכות ומקללות אותי כאשר לא הצלחתי לעבוד מספיק מהר או מספיק טוב. לאורך שנה וחצי איפשרו לי לאכול רק פעמיים ביום לחם עם יוגורט, ולכן אני נמצאת בתת-תזונה קשה".
היא חושפת את הפצעים המזוהמים שעל גופה הצנום: "יש לי פציעות שלא החלימו ממכות שקיבלתי. לאחר שנה וחצי כבר הייתי במצב פיזי ונפשי קשה מדי. יום אחד העירה אותי אם הבית לפנות בוקר. בקושי הצלחתי לקום. היא ציוותה עליי להיכנס לרכב גדול שחלונותיו היו מושחרים. נכנסתי בלי כלום, אפילו נעליים לא היו לי. נסענו במשך שעות, אני זוכרת שכבר היה אור יום כשהגענו לשם. היא השאירה אותי במבנה במקום שלא הכרתי, שם חיכה לי גבר. הוא פגע בי באופן קשה במשך כמה ימים, הייתי שלו, ללא יכולת לברוח או להתנגד. אחרי כמה ימים הוא לקח אותי ברכב והשאיר אותי באמצע הדרך, במקום חשוך. כשעלה הבוקר מצאתי איש דובר ערבית והוא אמר לי שאני בירושלים והראה לי היכן הכנסייה האתיופית, שם נתנו לי כסף כדי להגיע למוקד לפליטים ולמהגרים".
נ' היא אחת מלמעלה מ-30 נשים אתיופיות שהגיעו לישראל מירדן בחודשים האחרונים, במה שנראה כמו דפוס חדש ואכזרי במיוחד של סחר בנשים. כולן הגיעו לירדן מחבל תיגראי שבאתיופיה כדי לעבוד במשק בית, רובן על רקע המלחמה. הן היו נתונות שם להחזקה בתנאי עבדות, הרעבה, לעיתים לפגיעות מיניות ופיזיות מתמשכות וקשות ביותר. כשגופן ונפשן מרוסקים הן הועברו לישראל, רובן לירושלים או לגדה המערבית. חלקן ביקשו לברוח, אחרות נזרקו לאחר שמבחינת המשפחה שבה עבדו לא הייתה בהן תועלת יותר. במקרים מסוימים לא היה להן מושג שהן עברו את הגבול ונמצאות בישראל, וחלקן נפלו פה קורבן לניצול ולפגיעה נוספת. הערכת אנשי המקצוע והצוותים בשטח היא שיש עוד רבות נוספות.
"לכולן מאפיינים דומים", מסבירה עו"ד דינה דומיניץ, ראש יחידת תיאום המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים. "מדובר בנתיב הברחה וסחר חדש ואכזרי במיוחד, וזה יכול להתפתח מאוד מהר לתופעה הרבה יותר גדולה. כולן הגיעו לירדן בעקבות המלחמה, כולן חשבו שהן יוכלו לחזור. הן אמנם נשלחו לירדן לעבוד באופן חוקי, אבל חלקן מספרות שזייפו מסמכים כדי שיחשבו שהן מעל גיל 20, כדי שיוכלו לעבוד. הן מספרות סיפורים מאוד דומים של שנתיים-שלוש שנים של עבדות. אלימות מינית, פיזית, איומים, השפלות, העברה בין משפחות. עבדות קלאסית".
לישראל הן מגיעות רק עם הבגדים שעליהן, ללא מסמכים מזהים, טלפונים או רכוש כלשהו. רובן במצב נפשי ירוד וטראומתי, חלקן גם עם פציעות או מחלות. לדברי דומיניץ, "הן מספרות שהועברו לירדן והוחזקו שם כשפחות מין וכשפחות עבודה. לעיתים הן הוחזקו בתנאים דומים בשטחי הרשות הפלסטינית, עד שהצליחו להגיע לישראל".
חקירת הפרשה עוד נמצאת בראשית דרכה, ולא ניתן לדעת איפה התרחשו חלקים רבים מסיפורי האימה אותם מתארות הנשים, על אלימות מינית ופיזית מהרגע שבו עזבו את בית המשפחה בירדן, כיוון שהן עצמן לא ידעו במשך ימים ארוכים שחצו את הגבול. ההערכה היא שלפחות חלק מהזוועות התרחשו בתוך גבולות הארץ. חלקן מספרות שהן גרות אצל גבר שאסף אותן; אחרות, שהן ישנות עם כמה גברים בדירה מאוד קטנה. יש כאלו שקיבלו הצעות לעבוד בזנות ולפחות אחת שנכפתה עליה חתונה.
אלכסנדרה רוט, מנהלת הקו החם של המוקד לפליטים ולמהגרים, מכירה באופן אישי את מרבית הנשים. "זה התחיל ב-2021, בשלב הזה עוד לא ידענו להגיד שזו תופעה, אבל הבנו שקורה פה משהו", היא נזכרת. "הגיעו שתי נשים מאוד צעירות, בתחילת שנות ה-20 לחייהן, שתיהן מאזור חבל תיגראי. שתיהן תיארו תנאים קשים מאוד. אם זה היה קורה בארץ, היינו קוראים לזה החזקה בתנאי עבדות".
לדבריה של רוט, על רקע הסכמים בילטרליים שיש לאתיופיה עם ערב-הסעודית, ירדן, לבנון ודובאי, מגיעות לשם נשים צעירות כדי לעבוד שם במשך שנתיים, אבל המלחמה שינתה באופן משמעותי את היחס אליהן. "הנשים הראשונות שהגיעו לשם לפני המלחמה עברו קורס מסודר – איך מקפלים מצעים, איזה מדים לובשים, איך משתמשים באקונומיקה, מה הזכויות שלהן, מה החובות שלהן. היה להן חוזה, אם הן לא אוהבות את המשפחה הן יכלו להחליף עד שתיים או שלוש משפחות בזמן השהות שלהן שם, ואם לא היה להן טוב הן יכלו להתקשר לסוכן. אבל כתוצאה מהמלחמה זה השתנה בבת אחת. התנאים של נשים שהיו כבר בירדן התהפכו בין לילה.
"המעסיקים בירדן הבינו שאין להן לאן לחזור, שהם לא באמת צריכים לשלם להן כסף, ושהם יכולים לעשות איתן מה שהם רוצים", היא מוסיפה. "כך התחיל דפוס של העברה בין משפחות והחזקה בתנאי עבדות. ניתקו אותן מהטלפונים, לקחו להן את הזכויות שלהן. הסוכנויות התמוטטו באדיס-אבבה והמשפחות שלהן נעלמו, אז גם לא היה להן למי להתקשר".
היקף התופעה החל להתברר בישראל באוקטובר 2022, כאשר במוקד לפליטים ולמהגרים התקבלו דיווחים חדשים מהקהילה על נשים נוספות. "אז הבנו שיש פה משהו גדול יותר", משחזרת רוט. "ובאמת, בחודשיים האחרונים אנחנו רואות המון נשים שנכנסות לפה ומספרות את אותם סיפורים. האישה הראשונה שהגיעה לפה הגיעה במצב שמזכיר את התיאורים של מחנות העינויים בסיני. כוויות על כל הגוף, היא לא יכלה ללכת ישר מרוב מה שעשו לה. היא הגיעה רעבה ללחם, מרוטה לגמרי. כשהן מגיעות למצב כזה - פשוט מחליפים אותן".
ג' הגיעה שנה לפני פרוץ המלחמה לירדן במסגרת הסכמי עבודה, לשנתיים. "הרבה נשים עשו זאת בעבר – הגיעו לירדן לעבוד וחזרו בחזרה לאתיופיה", היא מספרת. "עד שפרצה המלחמה מצבי היה בסדר גמור, המשפחה שילמה לסוכנות כדי שאצא לעבוד והטלפון שלי היה ברשותי. העבודה הייתה קשה ולא יכולתי לצאת מהבית, אבל ידעתי שאני יכולה לעזוב בכל רגע נתון ולעבור למשפחה אחרת, לפי ההסכם עם הסוכנות".
ברגע שהחלה המלחמה בתיגראי היחס לג' השתנה. "הפסיקו לשלם לי את השכר בטענה שגם ככה אין לי לאן לחזור. החלה אלימות פיזית קשה מצד אם המשפחה, היא החלה לבעוט בי ולהכות אותי עם מקל של מטאטא בכל פעם שביקשתי לנוח או לאכול. ניסיתי להתקשר לסוכנות, ואז אם הבית לקחה לי את הטלפון וטענה שאין לי לאן ללכת. היא הייתה לוקחת אותי לפחות פעמיים בשבוע לאחותה כדי שאנקה את ביתה, כמובן ללא כל תמורה. בזמן שהייתי מנקה אצלה הבן שלה היה מגיע וכופה את עצמו עליי, אם המשפחה ידעה שזה קורה ובכוונה הייתה סוגרת אחרינו את הדלת".
"יום אחד חליתי", היא מספרת. "במשך זמן רב לא הצלחתי להחלים. באחד הערבים אמרו לי לרדת ולהיכנס למונית. שאלתי לאן אני נוסעת, והם אמרו לי שאני נוסעת לנקות אצל אחותה של אם המשפחה. הנהג הוריד אותי בצד הדרך, אמר שיחזור, ונסע. חיכיתי לו זמן רב ואז נעצר לידי רכב עם שני גברים שאמרו שייקחו אותי למקום בטוח. לצערי נפלתי קורבן פעם נוספת. הגברים אנסו אותי באכזריות וזרקו אותי באזור לא מוכר. לבסוף אישה מצאה אותי במצב קשה ולקחה אותי לירושלים".
את הדפוס שמתארת ג' ניתן לראות במקרים נוספים. "כולן מעידות שהן איבדו קשר עם העולם החיצון ועם המשפחה שלהן בפרט”, מספרת רוט, “חלקן לא ידעו בכלל שיש מלחמה בתיגראי, לא יודעות איפה המשפחות שלהן. רק אחרי שהן יצאו הן גילו שאין להן לאן לחזור.
"בירדן מנעו מהן מזון ושירותים רפואיים. רוב הנשים עברו התעללות מינית מתמשכת, אונס. אנחנו לא שואלות אותן, אבל אלה שכן סיפרו שיתפו אותנו בסיפורים מחרידים. נשים שהיו שפחות מין, וכשהאישה גילתה שהן מתנגדות לבעל - הכו אותה. נשים שהועברו לדירות או לבתים רק עם גברים שפגעו בהן ואנסו אותן כמה ימים, ואז החזירו אותן למשפחות שלהן כדי להמשיך להיות שפחות ומשרתות. עשו בהן מה שהם רוצים".
- איך הן מגיעות לישראל?
"במשך תקופה מאוד ארוכה לא היה להן למי להתלונן, לא היה להן איך לברוח. בדרך כלל, מי שמעביר אותן זה בני המשפחה עצמם. חלק מספרות שהן היו כבר מאוד חולות, חלק מספרות שהן היו מתחננות, בוכות עד שהיו משחררים אותן. אני מניחה שהם העדיפו להחליף אותן, להביא מישהי חדשה, במצב טוב יותר.
"הסיפורים נעים בין נשים שהועברו לגדה, למשפחה אחרת או לקבוצה של גברים, לפעמים שבהן בן משפחה באיזשהו שלב ‘חס’ עליהן, לוקח אותן ומוריד אותן באיזה מקום באמצע הלילה. לפעמים הנשים, או גורמים אחרים, משלמים למבריחים כסף כדי להבריח אותן מירדן. יש נשים שנפלו קורבן כמה פעמים, שנחטפו ושהשאירו אותן בצד הדרך; שגברים שהציגו את עצמם כשוטרים חטפו אותן, אנסו אותן וזרקו אותן איפשהו. נורא ואיום. בלי דרכון ובלי אישור עבודה את פשוט חשופה לכל, כל אדם יכול לקחת אותך ואף אחד לא ידע איפה את".
לדבריה, רבות מהן הגיעו לישראל בימי החורף הקרים יחפות, ללא ביגוד מתאים. "אסור להן להיות עם נעליים בבית והן מגיעות בלי כלום, נטולות כל. הן מגיעות לפה במצב מאוד קשה. בלי ביגוד מותאם, בלי אוכל, בלי מסמכים, בלי דרך לתקשר – טרף קל".
חלק מהנשים מגיעות למקלטים לקורבנות סחר שמופעלים על ידי משרד הרווחה. המקלט הוא מקום מאובטח שכתובתו חסויה, שם מקבלות הקורבנות הגנה ממי שסחר בהן, יחד עם קורת גג, אוכל, ליווי משפטי וטיפול רפואי ונפשי.
בין המקרים החמורים שהגיעו לאחרונה לישראל באותו דפוס היא נערה בת 16 שנמצאה אבודה בירושלים. היא עזבה את המשפחה שלה והגיעה לירדן כשהייתה בת 14. "מי שמצאה אותה זו מישהי שהיא בעצמה קורבן", מספרת רוט. "היא נסעה להתפלל בירושלים ומצאה בעיר העתיקה ילדה בלי בגדים, רועדת, וניגשה אליה ושאלה אותה מה היא עושה פה. היא הלכה לקנות לה חליפת טרנינג ומנת פלאפל, ולקחה אותה למוקד".
כמה שבועות לאחר שהגיעה היא נלקחה לעשות צילום כף יד כדי לברר את גילה האמיתי. "המסמכים שלה היו מזויפים כדי שלא ידעו שהיא קטינה ושתוכל לצאת לעבוד, אבל היא נראית מאוד צעירה", אומרת רוט. "כשהיא נקלטה במקלט זה היה רגע סוחט נפש. היו שם כבר כמה נשים מתיגראי באותו מצב, כולן חיבקו אותה, וישר הכינו לה צלחת עם אנג'רה. אמרו לה לא לדאוג".
מתוך כלל הנשים שהגיעו לישראל 13 נמצאות במקלט, שמונה מבקשות הכרה כקורבנות אבל לא מוכנות להיכנס למקלט, והאחרות, שלא רוצות הכרה כקורבנות סחר אבל מבקשות הכרה כמבקשות מקלט. "יש נשים שלא הסכימו להעיד ולספר ושיכירו בהן כקורבנות סחר", מסבירה עו"ד ענבר בראל, מנהלת המחלקה המשפטית במוקד לפליטים ולמהגרים. "צריך להבין שזה טאבו מאוד גדול. נשים שעברו את מה שהן עוברות לא יכולות אחרי זה לחזור לאתיופיה, הן טמאות. כולם יודעים מה קורה בירדן, מה היה איתן, בסוף זה מגיע למשפחות שלהן ואין להן לאן לחזור. אז הרבה נשים לא רוצות להזדהות עם הדבר הזה ומעדיפות לשקר לגבי ההגעה שלהן".
"ישראל מספקת כיום הגנה למי שמעוניינת בכך, וזה המון, זה לא היה כך בעבר", היא מוסיפה. "ועם זאת, באותה נשימה אני אגיד שמי שזקוקה להכרה ולהגנה ולא יכולה ללכת למקלט מכל מיני סיבות - לה אין מענים. מה שאנחנו רואות זה שהמדינה לא יודעת איך להתמודד עם קורבנות סחר מחוץ למקלט, ולכן הרבה נשים שלא נכנסות למקלט נופלות בין הכיסאות. מי מתווך להן את החקירה? מי מסייע להן בטיפול באשרות? מי מלווה אותן בשיקום? עד היום אין מערך מסודר שבו ניתנים שירותי שיקום מחוץ למקלט, אין דבר כזה. לפני זמן רב הוחלט להעביר את כל שירותי השיקום מהמקלט אל מחוצה לו, והדבר הזה מחכה כבר המון זמן למכרז, ועד שלא יאושר המכרז - זה לא מתקדם".
"המקלט לא מתאים לכל סוגי הקורבנות ולכל סוגי הסחר", מוסיפה רוט. "חלקן מפחדות מהסטיגמה, אחרות מפחדות להיות סגורות עוד פעם, ויש גם כאלה שמפחדות להיות עם בנות הקהילה שלהן. המקלט זה מקום קטן, נשים ישנות יחד בחדר, ויש מנעד רחב של נשים ממדינות שונות, מתרבויות שונות, פוסט-טראומה שונה. זה משהו שחייב להשתפר. לא הגיוני שאישה מוכרת כקורבן ואף גורם לא יכול לספק לה מענה אם היא לא נמצאת במקלט. אתם יודעים מה קורה לנשים שנשארות פה בלי המעטפת הזאת, ולא נכנסות למקלט? הן חשופות לקורבנות חוזרת".
כשהתחילה מתיחות קשה באתיופיה החליטה ע' להצטרף לאחותה, שעבדה במשק בית בירדן. היא קיוותה לשוב הביתה כשהמצב יירגע. "כשהגעתי לירדן נלקחו ממני כל המסמכים המזהים שהיו ברשותי", היא מתארת. "נלקחתי לבית גדול שבו התגוררו מספר משפחות - הורים מבוגרים, הילדים שלהם ובני משפחותיהם. בסך הכל היו שם ארבע משפחות שחיות תחת קורת גג אחת - 35 אנשים. נדרשתי לקום מוקדם בבוקר, לתת מענה לכל בני המשפחה, לנקות את החדרים של כל בני הבית, להכין ארוחות בוקר, צהריים וערב, לעשות כביסות לכל בני המשפחה ולשמור על הילדים".
"בלילות הייתי ישנה בחדר שירותים, ואבי המשפחה היה מגיע ואונס אותי", היא משחזרת. "לא יכולתי להתנגד. לא קיבלתי כל תשלום על עבודתי במשך כל הזמן שהוחזקתי שם. מאחר שלא היה טלפון ברשותי, על המלחמה שפרצה בכפר שבו גדלתי גיליתי דרך הטלוויזיה שדלקה בזמן שניקיתי את הבית. עד היום אני לא יודעת מה עלה בגורל משפחתי".
מחקרים מראים כי מצבי מלחמה ופליטות, שמלווים בדרך כלל במצוקה כלכלית, מגבירים את הסיכון ליפול קורבן לסחר בבני אדם. "כשפורצת מלחמה הנשים הן הראשונות לשלם את המחיר, ולמרבה הצער אנו רואים התעוררות מחודשת של התופעה המחרידה של סחר בבני אדם", מסבירה סוזן דסוקי, מנהלת אגף בכיר - טיפול באוכלוסיות קצה במסגרות חוץ ביתיות, "בשנה האחרונה קלטנו וטיפלנו בעשרות נשים שהגיעו מאזורי לחימה שונים בעולם, ובאחרונה התגברה התופעה של נשים מאתיופיה שמגיעות אלינו עם עדויות קשות שמעלות חשדות כבדים לסחר בנשים. בנוסף, מה שמדאיג מאוד הוא גיל הנשים שהולך ויורד, וכיום אנחנו מטפלים כבר בכמה קטינות".
- עם מה מתמודדות הנשים שמגיעות אליכן?
"רובן מגיעות במצב פוסט-טראומתי מאוד מורכב ובמצב נפשי ירוד. יש נשים שמגיעות ולא יודעות להגיד בנות כמה הן. הן איבדו כל יכולת של הערכה עצמית או זהות. יש להן פחד מהפוגעים והן בתחושת רדיפה מאוד גדולה. בגלל שיש את המלחמה ברקע, וגם את הסחר, הן חוו קורבנות כפולה. רובן, אם לא כולן, חוו אובדן של בני משפחה במלחמה. הן יושבות שעות ברשתות החברתיות ומחפשות ניצולים מהאזור שהן מגיעות, כדי למצוא קצה חוט של תקווה שמישהו יציל אותם, שיוכלו לחזור לאיזה מקום מוכר".
למרות הממדים ההולכים וגדלים של התופעה, משטרת ישראל עדיין לא הגיעה לחקור אף אחת מהנשים שהגיעו למקלט או ביקשו הכרה. "התחומים הכי מופקרים בטיפול בסחר בבני אדם זה מניעה ואכיפה", מסבירה עו"ד בראל. "כבר הרבה שנים שאכיפה זה תחום מופקר. לא נפתחות חקירות, כתבי אישום לא מוגשים. בפני המשטרה מונח המון מידע שהנשים מסרו, ויש לה את הסמכות והאחריות להפוך כל אבן. ממה שאנחנו רואות - בינתיים היא לא עשתה את זה".
רוט מאשרת: "המשטרה לא עושה את עבודתה נאמנה, לא מביאה לדין ולא באמת חוקרת. זאת אומרת שמה שקורה עכשיו עם הנשים האתיופיות לא מפתיע אותנו, אנחנו מכירות את זה ורואות את זה בשטח – חקירות מתקיימות ונסגרות בלי לעדכן את המקלט, בלי לעדכן את הקורבנות עצמן. בשתי חקירות שהיו לאחרונה של נשים בזנות הן מתארות שהן הרגישו כאילו הן הנאשמות, כאילו הן לא אלה שמסייעות בחקירה. המשטרה ‘לקחה רוורס’ משמעותי מהעשייה שלה בתחום. זה מתסכל, כי אנחנו רואות שזה ממשיך - הרשתות, המבריחים. כל שבוע אנחנו רואות עוד ועוד מקרים".
הטענות אותן מעלים במוקד לפליטים ולמהגרים אינן חדשות. בעבר היו מעל מאה חוקרים במשטרה שעסקו רק בתופעות סחר בבני אדם, במסגרת "זרוע סע"ר". אולם היחידה פורקה ב-2011, ומאז היא מונה רק קצינה ושוטרת, והיחידות המרחביות הן אלו שמטפלות בתיקי סחר. לפני כשנתיים הגישו, המוקד לפליטים וקו לעובד, לשר לביטחון הפנים דאז ח"כ אמיר אוחנה, מכתב על הטיפול המשטרתי בעבירות סחר ועבדות. "המציאות העגומה מצביעה על תת-אכיפה משמעותי בכל הנוגע לתחום הסחר והעבירות הנלוות לו", נכתב בו, "היעדר אכיפה זה מיתרגם בפועל למינימום חקירות והגשת כתבי אישום, לא כל שכן הרשעות בממדים אפסיים, מוביל לפגיעה משמעותית במחויבותה הבינלאומית של מדינת ישראל למניעת סחר, ומותיר עשרות קורבנות עבדות וסחר, המוחלשים בישראל, ללא כל מענה".
הטענות הנוגעות לאכיפה מתבטאות גם בקשר לאיתור הקורבנות. עו”ס עו”ד נועה רודמן, מנהלת תחום מניעת סחר במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, מסבירה: “הנשים האלה נמצאות מתחת לרדאר כי הוברחו באופן לא חוקי לארץ. יש קבוצות נוספות של נשים שנמצאות במצב דומה, למשל בסחר של נשים פלסטיניות, הרשויות לא מכירות אותן כי הן מוכנסות לישראל באופן לא חוקי ואין פעולות יזומות לאתר אותן. הן מוכנסות לזנות בישראל בין אם זה דירות שמוכרות למשטרה או לא, ויכולות לעבור לא מעט שנים עד שהן יפגשו איזשהו גורם סיוע או טיפול. רוב הנשים הפלסטיניות שאנחנו פוגשות זה נשים שכאן מעל חמש שנים ולא אותרו על ידי המערכת גם אם הגיעו למוסד רפואי או נעצרו. אין למידה מן העבר, המדינה חייבת לקחת אחריות על איתור קורבנות סחר בבני אדם”.
רפ"ק ליאורה סולטן-יעבץ, ראש חוליית חקירה ומשפט באגף חקירות ומודיעין, טוענת כי נעשה ניסיון לתקן את הכשל: "אנחנו פועלים רבות בקליטת הנשים, בהסברה לגבי הכניסה למקלט, שמספק להן ראשית לכל הגנה ומעטפת הוליסטית טיפולית אנושית ועוטפת. רק לאחר קליטתן והטיפול הראשוני בהן מתחילה חקירת האירועים ביחידות השונות בכל רחבי הארץ. אחד האתגרים החשובים של החוליה הוא לקדם הקמתם של מחלקי מוסר בכל מחוז. הקמת המחלקים יובילו לטיפול מיטבי יותר בעבירות הסחר בבני אדם".
הדפוס החדש נחשף במקביל לביקורה האחרון בישראל של כריסטין למינג, מנהלת תחום המאבק בסחר בבני אדם במחלקת המדינה האמריקאית. בימים האחרונים הגישה היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים את הדוח הממשלתי השנתי ללמינג, הסוקר את פעולות ממשלת ישראל בתחום האכיפה, ההגנה ומניעת תופעות של סחר בבני אדם. מנתוני המשטרה והמשרד לביטחון לאומי שמופיעים בדוח, עולה כי בשנים 2021-2017 הוכרו בישראל למעלה מ-325 קורבנות סחר בבני אדם, 40 אחוז מהם למטרות זנות וניצול מיני ו-44 אחוז הוכרו כקורבנות החזקה בתנאי עבדות.
הפער בין כמות החקירות לכמות כתבי האישום וההרשעות מדבר בעד עצמו: באותן שנים נפתחו קרוב ל-800 חקירות בתיקי סחר בבני אדם ועבירות נלוות, הוגשו 15 כתבי אישום בעבירות סחר ו-140 כתבי אישום בעבירות נלוות (למשל: ניהול בית בושת או סרסרות). באותן שנים התקבלו 11 הרשעות בתיקי סחר למטרות עבדות, תשע בתיקי סחר למטרות מין ו-79 בעבירות נלוות. בשנתיים האחרונות, לראשונה זה עשור, הידרדרה ישראל בדירוג שלה במאבק בסחר בבני אדם בדוח השנתי של מחלקת המדינה האמריקאית על אודות המאבק העולמי בסחר בבני אדם. לפי הדוח, ישראל ירדה למדרגה השנייה מתוך ארבע - מדרֵגַת המדינות שאינן עושות מאמצים מספקים כדי למגר את הסחר בבני אדם בתחומן. בדוח נכתב כי "ממשלת ישראל המשיכה להפעיל מקלטים ומתקנים אחרים, שהעניקו לנפגעים מגוון רב של שירותי טיפול ושיקום, אך מאמצים אלו לא היו רציניים ומתמשכים".
ההערכה היא כי אחת הסיבות לנתונים המדאיגים הללו היא שארבע שנים לאחר שאושרה על ידי הממשלה - התוכנית הלאומית למאבק בסחר עדיין לא תוקצבה, ולכן איננה מיושמת בפועל.
"ישראל נותנת מעטפת יפה ונדיבה של מענים והגנות לקורבנות סחר", מסבירה דומיניץ. "היינו תשע שנים ברציפות בדירוג העליון. אני חושבת שהייתה מידה של שאננות, ברגע שאתה מוריד את הרגל מהגז - אתה זז אחורה. אני חושבת שהאמריקאים, הדגש שלהם היה מבחינת האכיפה. בספטמבר 2022 אישרה הממשלה את תוכנית החומש למאבק בבני אדם, ואנחנו מחכים לתקציב כדי, בין היתר, לפתוח מחלקים ייעודיים במשטרה בכל אחד מהמרחבים שיהיו ספציפית לזה. המטרה שלנו שנוכל לאכוף כמו שאנחנו רוצים ונעלה בדירוג.
"תופעות הסחר בבני אדם לובשות צורות ופנים שונות ומשתנות באופן דינמי, אך הגרעין המשותף נשאר זהה – התייחסות לאדם כאל חפץ, או סחורה, במטרה להפיק רווח כלכלי או אחר מניצולו, שלילת חירות ושימוש בהם למטרות ניצול ושעבוד שונות. נמשיך לפעול, עם גורמי ממשלה נוספים רבים, ללא לאות לזיהוי התופעות החדשות ולבניית כלים מתאימים, לאיתור הקורבנות, לפרישת רשת הגנה עליהם, ללִוּוּיָם, לשיקומם וליצירת מנגנונים אשר יסייעו במניעת הישנות התופעות".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה לכתבה: "עם הגעתן של הנשים מאתיופיה, הן הוכרו מיד על ידי המשטרה כקורבנות סחר למטרת עבדות והוצע להן לעבור למקלט לחסרי מעמד, שנמצא באחריות משרד הרווחה והמהווה עבורן מקום שבו הן מוצאות הגנה, טיפול רפואי וסוציאלי. מאחת הנשים שהגיעו נגבתה עדות והחלה חקירה בעניינה. לגבי יתר הנשים, לאחר קליטתן יועבר התיק ליחידה חוקרת.
"במהלך השנים הוכרו קורבנות סחר, אולם מרביתן סירבו לשתף פעולה וביקשו לחזור לארץ מוצאן או לחזור לארץ ממנה הגיעו. מיעוט מהקורבנות הסכימו להיכנס למקלט ולשתף פעולה, אך לא נמסרו ראיות מספיקות אשר ניתן יהיה לבסס על פיהן תיק חקירה ולהגיש כתבי אישום. חוליית סחר בבני אדם במשטרה הינה הגורם המנחה והמייעץ לכלל מחוזות המשטרה המטפלים בעבירות סחר בבני אדם ובעבירות הנלוות לה. החוליה פועלת בשילוב זרועות עם יחידת התיאום למאבק בסחר בבני אדם שבמשרד המשפטים ויחד עם גורמי ממשלה נוספים, על מנת להיאבק בתופעות הסחר בבני אדם ולספק מענה מיטבי לאותן קורבנות שבעל כורחן נשללה מהן החירות".
