בקריית שמונה שוקלים מחאה חריפה, בבית החולים בנהריה כבר נערכים להסלמה נוספת, וגם היום בבוקר (רביעי) תלמידי הצפון יישארו בבית ולא ילכו לבית הספר. אלדד יוגב וקנין מהמושב שומרה מרגיש שהוא מאבד את הבית, ודורש ודאות "עם תוכניות וצעדים ליום שאחרי". יעל פומברג ממעלות-תרשיחא מדגישה ש"הסכנה לא נעצרת בקו הגבול היבש", ושי רבין מקריית שמונה אמר כי התושבים נשארים מתוך אהבה למקום - ונמאס להם להרגיש שקופים.
"לא נשאר דבר שאפשר להיאחז בו"
אלדד יוגב וקנין (36), נשוי ואב לשניים, חקלאי ותיירן, שומרה
עוברת עלינו תקופה מאוד קשה, תקופה שלא חוויתי מעולם. עברתי מלחמות וסבבים כמו "ענבי זעם" ומלחמת לבנון השנייה, אבל היום אני מסתכל על הכול בתור הורה. כילד, לא חוויתי דבר כמו שהילדים שלי חווים היום.
במלחמה הקודמת היינו מפונים, לא חווינו את המלחמה כמו שאנחנו חיים אותה עכשיו במציאות שעבור כולם בשאר הארץ היא "הפסקת אש" ועם רחפני נפץ שעפים מעל הראש. אנחנו נמצאים תחת מתקפה אמיתית וחוששים לחיי הילדים שלנו ולחיים שלנו. אנחנו גרים בתוך אזור מלחמה, בין הבתים ומעליהם, והמציאות הזאת משנה את כל מה שחשבנו על העתיד שלנו במקום הזה.
אני אוהב את שומרה ורוצה שיהיה פה בטוח, אבל אני מרגיש שאנחנו מאבדים את הבית שלנו. הרבה אנשים כבר עושים חשבון מחדש — האם בטוח להישאר, והאם אנחנו מוכנים לחיות כמו בעוטף עזה, בלי לדעת איך זה ייגמר. הצעירים עוזבים, וזה כמעט מובן מאליו: אין ביטחון, אין פרנסה, לא נשאר דבר שאפשר להיאחז בו.
הצבא עושה את העבודה שלו, אבל אני חושב שהממשלה עוצרת את הצבא. אני מצפה שהיא תדחוף לעשות יותר, להביא לכאן את הביטחון שהבטיחו לנו ולסיים את האירוע. כל זה חייב להגיע אחרי שנפרק את חיזבאללה ונרחיק את הגבול מהבית שלנו. עם חיזבאללה לא עושים שלום או הסכמים, כי הם מבקשים דבר אחד — להרוג אותנו. אני מקווה שלמדנו מ-7 באוקטובר שאויב שרוצה להרוג אותך, אתה צריך להשכים ולהרוג אותו.
אבל מעבר לביטחון, אנחנו צריכים ודאות — לדעת שיש פה מדינה שדואגת, עם תוכניות וצעדים ליום שאחרי, ולא רק הבטחות. מספרים לנו על מיליארדים שיגיעו לצפון ולפיתוח, אבל הכספים האלה עוברים דרך תקציבים למועצות, ואני מרגיש שהם אף פעם לא מגיעים לאזרח. ומה שבסוף מגיע ליישובים נראה כמו "דמי שתיקה": שיפוץ של הכניסה ליישוב, קצת גינון, וזהו. אנחנו רוצים לראות השקעה אמיתית: בחינוך, בתיירות, במדרכות ובכבישים. איפה הכסף? אני עם עסק תיירותי סגור, בזמן שהמשכורות של השרים וחברי הכנסת מגיעות חודש בחודשו. אני מרגיש שלאף אחד מהם לא באמת בוער מה שאנחנו עוברים כאן.
למרות הייאוש מהמציאות, עדיין יש בי תקווה ששומרה תחזור להיות פורחת. אם בדרום הצליחו לחזור להיות קהילות גדולות, גם בשומרה אפשר לעשות את זה. אבל צריך מנהיגים שיעשו את זה. מנהיגות מתחילה מראש המועצה, ממשיכה באנשים שהולכים לכנסת, ומתחילה גם באזרח קטן כמוני, שעושה מה שהוא יכול כדי לקדם את היישוב.
האזור הזה הוא היפה בישראל. אנחנו רוצים לחזור לגור בו בביטחון, באהבה גדולה, ולארח כאן את כל הנופשים מהמרכז שבאים לברוח לגן עדן ישראלי — לצימרים, למלונות ולאתרי הטיולים. זו משימה לאומית אדירה, ואי אפשר לעשות אותה בלי ביטחון ובלי שהממשלה תכניס את היד לכיס עם הטבות מס, מע"מ, ארנונה מוזלת ועוד. חייבת להיות כאן דחיפה אדירה כדי לייצב את הספינה.
"נס הוא לא תוכנית עבודה"
יעל פומברג (27), נשואה ואם לשלושה, צלמת, מעלות תרשיחא
כבר כמה שנים שהחיים שלנו בצפון התכווצו למרדף חרדתי בין שגרה למרחב המוגן. אני חיה במעלות-תרשיחא. אנחנו לא מפונים, ואנחנו לא יישוב צמוד גדר. נכון שהאיום ביישובי קו הגבול הוא ממשי, אך הוא נוכח בעוצמה גם אצלנו. זה שאתם שם למעלה קוראים למצב "הפסקת אש", לא אומר שזה המצב בשטח. רחפני הנפץ, הכטב"מים והטילים מגיעים לכל הצפון, ואף אחד כאן כבר לא מוגן.
כולנו יודעים ורואים שחיזבאללה עדיין פעיל לחלוטין. לא פעם אנחנו חווים יירוטים ופיצוצים אדירים ישירות מעל הראש, אפילו ללא אזעקה. אנחנו מתמודדים עם חרדות קיומיות ומצב נפשי לא נורמלי. הסכנה לא נעצרת בקו הגבול היבש, והיא מזמן עברה את היישובים המפונים. רק שלשום נפל רחפן נפץ בתחנת אוטובוס של ילדים בצפון, רבע שעה בלבד אחרי שהם הלכו משם. זה נגמר בנס ללא נפגעים, אבל הנס הזה הוא לא תוכנית עבודה. המחשבה על מה שיכול לקרות לא מרפה ממני כאמא.
המציאות הזו היא רולטה רוסית על חיי ילדינו. אנחנו לא נחכה לאסון הבא. למדנו בדרך הכואבת ביותר לאן מובילה מדיניות של הכלה. כולנו ראינו מה קרה בדרום כשסבלו והכילו את ה"טפטופים" במשך שנים, וראינו לאיזה תופת זה הגיע ב-7 באוקטובר.
אנחנו לא מוכנים בשום אופן לתת לזה לקרות גם פה בצפון. לא נסכים להיות הברווזים במטווח הבא בזמן שאתם מנהלים מלחמה "כירורגית". אנחנו, תושבי הצפון, דורשים מחברי הקבינט בממשלה להכיר במציאות, להגדיר את כל קו העימות כאזור מאוים ואדום, להפסיק את המגננה ולעקור את האיום מהשורש. אל תסיימו את הדיונים שלכם בלי פתרון אמיתי. הגיע הזמן שתבינו: אנחנו לא אזרחים סוג ג'. אנחנו זכאים לביטחון קיומי בדיוק כמו כל אזרחי מדינת ישראל, ואין שום מקום להמשיך ולסכן את החיים שלנו. נגמרה לנו הסבלנות להיות מופקרים.
"גם לתחושת השליחות יש גבול"
שי רבין (38), נשוי ואב לשלושה, מו"ל המקומון "מידע 8", קריית שמונה
לחיות בקו העימות זו כבר לא בחירה, זה תפקיד. תפקיד שנושא עימו כל תושב ותושב בחבל הארץ הזה. סוג של שליחות שאיש מאיתנו לא באמת ביקש לעצמו, אבל רבים מאיתנו ממשיכים למלא יום אחר יום. כמעט ואין תושב אחד שלא עלתה בראשו המחשבה לארוז את החפצים ולעזוב. אם נהיה כנים, מדובר במחשבה מפתה מאוד. לעזוב חיים של רקטות, כטב"מים, רחפנים והזנחה ולעבור למקום אחר שבו הייאוש אולי יותר נוח. יותר ודאות, יותר תרבות, חינוך ובריאות ופחות שחיקה.
מאז שבו תושבי קריית שמונה לבתיהם, מעטים הימים בהם הצליחו תושבי קו העימות לתכנן תוכניות וגם לגרום להן להתממש. בלילה האחרון הלכנו לישון כשלא ידענו אם המסגרות ייפתחו בבוקר. תארו לעצמכם שאתם מתעוררים מוקדם, בודקים הודעות, קבוצות וואטסאפ ואתרי חדשות ומנסים להבין מה אתם אומרים למעסיק שלכם.
התחושה היא שתושבי העיר נאלצים להתמודד עם מסלול מכשולים שמפרק עסקים, קהילות ומשפחות ורק "החזק שורד". החשבונות ממשיכים להגיע. תשלומי המעונות, הארנונה, המשכנתא וההלוואות יורדים כרגיל. המעסיקים דורשים מהעובדים להתייצב במקומות העבודה והלקוחות מצפים לשירות. השבתה של מערכת החינוך, אפילו לכמה שעות, פוגעת ישירות במרקם הכלכלי של האזור. עובד שנשאר בבית עם הילדים לא מגיע למפעל. מלבד זאת, להסתובב בעיר שעסקיה מתחילים לסגור את שעריהם כבר בשעות הצהריים יוצר תחושת שיממון שקשה להסביר למי שאינו חי כאן. התחושה היא של מקום שנמצא כל הזמן במצב המתנה.
על מנת להתחיל בשיקום האזור על הממשלה לפעול בשני מישורים: ביטחוני וכלכלי. הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להחזיר את האמון בין השלטון לציבור ולהגיד לנו את האמת. לא עוד הצהרות ריקות מתוכן כמו "חיזבאללה מוחלש/מורתע/ניצחון מוחלט", אלא להסביר בכנות מהי התוכנית הביטחונית ארוכת הטווח. הצעד השני, לבנות תוכנית כלכלית אמיתית שתאפשר לעסקים לצמוח, למשפחות להתאושש וליישובים לשגשג מחדש עד שהשגרה תחזור למחוזותינו.
פעם נהגו לומר שהחיים בקריית שמונה זולים יותר ומאפשרים יותר. היום המציאות שונה. משפחות רבות, ובהן גם משפחתי, הוציאו אלפי שקלים על שכירת דירות באזורים אחרים בארץ בתקופות הפינוי. אחרות איבדו הכנסות, חסכונות ותחושת ביטחון בסיסית. ולמרות הכול, רבים מאיתנו עדיין כאן, משום שאנחנו מאמינים שלצפון יש עתיד, שקריית שמונה עוד תשגשג ושמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על הגבול הצפוני שלה.
אנחנו נשארים כאן מתוך אחריות, מתוך אהבה למקום ומתוך הבנה שיש לנו תפקיד במאבק על עתידו של הגליל. אבל גם לתחושת שליחות יש גבול. נמאס לנו להרגיש שקופים. נמאס לנו להרגיש שהנטל כולו מונח על כתפי התושבים בלבד כי בסופו של דבר, הגבול הצפוני של ישראל לא מוחזק רק על ידי טנקים, גדרות ומוצבים. הוא מוחזק גם על אנשים פשוטים. גננות, מורים, בעלי עסקים, מנקים, מזכירות עובדים והורים שבוחרים בכל בוקר מחדש להישאר.
בכתבה זו שולבו סרטונים ותמונות לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. בעל זכות יוצרים הסובר כי נעשה שימוש ביצירתו מוזמן לפנות במייל האדום בצירוף הוכחת בעלות ביצירה והבהרה האם ברצונו שתוסר או שישולב קרדיט על שמו במסגרת הפרסום
