הרב חיים קניבסקי שהלך לעולמו ביום שישי לא היה ראש ישיבה ולא דיין, לא רב קהילה ולא פוסק הלכה בענייני דיומא. למעשה, דמותו החידתית לא ענתה על שום הגדרה קלאסית של מנהיגות תורנית. הוא היה בעל זיכרון פנומנלי שהשקיע את כל עיתותיו, בימים ובלילות - ללימוד. את ספריו כתב בנושאים הלכתיים שנחשבו נדירים או אזוטריים. הוא לא הכיר ולא היה מעורה ב"הבלי העולם הזה", ואפילו מקורביו אמרו שלא הכיר את הרחובות סביב ביתו. רעייתו, הרבנית קניבסקי זצ"ל, הייתה המוציאה והמביאה בביתו, ועד שנפטרה נחשבה לאישיות רבת-כוח בעצמה.
ובכל זאת - הרב חיים קניבסקי הוכתר כמנהיג הציבור החרדי, קודם כל באמצעות הציבור עצמו. הרחוב החרדי העריץ אותו, והוא זכה לכבוד וליקר גם מהחרדים הספרדים, מהציונות הדתית ומהציבור המסורתי. ודאי מהפוליטיקאים, שעמדו בתור לבקש את ברכתו.
מעולם לא היה מנהיג ליטאי שהיה מקורב כל כך למיסטיקה ולקבלה, והברכה השגורה בפיו - בו"ה (ברכה והצלחה) מתאימה יותר לחצר חסידית מאשר לציניות החריפה של הליטאים. ר' חיים, במובנים רבים, היה האדמו"ר הליטאי הראשון. משהו בדמותו התמימה, המוגנת מה"כאן ועכשיו", זו השקועה בעולמות עליונים, הפכה אותו לאדם קרוב, רך, קדוש. לדמות כמעט מיתית.
נראה שהחברה החרדית בהתפכחות. זהו תהליך מורכב ומייסר. לשלב כה עדין ומשמעותי נדרשת מנהיגות עם יכולת להכיל מורכבות. לא בטוח שאדם אחד יכול או צריך לשאת זאת על כתפיו
חבר שאל אותי אמש: "מי במגזר שלי צריך למות בשביל שנרגיש כמו שמרגיש חרדי היום?". והאמת היא שאין אדם כזה. בעולם שכל כך מקדש אינדיבידואליות וספק, אין איך לתפוס את הכוח העצום של מאות אלפים רבים שמעריצים אדם שכנראה לא פגשו מעולם, ולא בטוח שיוכלו להבין אפילו את כתביו. עבור החברה החרדית הרב קניבסקי איננו אדם, אלא סמל. סמל לכל הערכים המקודשים בעיניהם - ענווה, סגפנות, לימוד תורה כמעט סיזיפי.
ר' חיים נפטר בביתו, בשיבה טובה, כשהוא מוקף באוהביו, ואף שזהו טבעו של עולם - הסתלקותו היא מכה קשה לציבור החרדי. החרדים והחרדיות, על גווניהם הרבים, נמצאים כבר כמה שנים במשבר מנהיגות חסר תקדים. השנה האחרונה הייתה קשה במיוחד. מגפת הקורונה הפילה חללים רבים והעצימה את הקרע עם הציבור הכללי, אסון מירון, חשיפת פשעיהם של יהודה משי זהב והסופר חיים ולדר. אפילו מערכות הבחירות המרובות היו טראומטיות והותירו את הפוליטיקאים החרדים הרחק ממוקד קבלת ההחלטות. הסתלקותו של ר' חיים היא עוד טלטלה בקרב ציבור שמחפש את דרכו ונתון בשאלות משמעותיות בנוגע לעתידו והשתלבותו בחברה הישראלית.
חן ארצי סרורתהליכים חברתיים הם אף פעם לא ליניאריים. אבל נראה שהחברה החרדית, בדרכה, היא חברה בהתפכחות. זהו תהליך מורכב ואפילו מייסר. לשלב כה עדין ומשמעותי נדרשת מנהיגות שמחוברת לשטח, שיש לה חזון ויש לה יכולת להכיל מורכבות. לא בטוח שאדם אחד יכול או צריך לשאת זאת על כתפיו.
ימים יגידו איך ייראה העידן שאחרי ר' חיים, ואולי בעוד כמה שנים נראה מודל של ריבוי מנהיגים, ובתקווה גם מנהיגות. זהו לא סממן לפילוג או פירוד אלא סימן להתבגרות. התבגרות הכרחית.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
