מאז הטבח הנוראי שהתרחש ביום שבת בבוקר, לא שמע מורן אלוני מבני משפחתו שהיו בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה. "אחותי הקטנה שרון אלוני גרה בניר עוז עם בעלה דוד ושתי תאומות בנות שלוש - אמה ויולי - ובשבת הזו גם אחותי דניאל אלוני ובתה אמיליה בת החמש וחצי נסעו ליישוב כדי לעשות איתם שבת", סיפר מורן ל-ynet.
הכותרת
מאחורי הקלעים של המשא ומתן להשבת השבויים והחטופים
26:25
"בשעה שמונה בבוקר שלחנו להן הודעה בקבוצה המשפחתית אחרי כל האזעקות, שרון ענתה שהיא לא יודעת מה קורה ושהם בממ"ד", הוא שחזר. "אחרי קצת פחות משעה היא אמרה שהם שומעים את המחבלים בבית של השכנים ושהם עדיין בממ"ד. אני משער שגם אחותי הגדולה דניאל והבת שלה היו איתן.
"אחרי זמן קצר שרון כתבה בקבוצה המשפחתית שהמחבלים אצלם בבית. קצת יותר מאוחר היא כתבה שהם שורפים את הבית, שהם לא בטוחים שהם ייצאו מזה ושהיא אוהבת אותנו. ב-11:20 נשלחה ההודעה האחרונה שקבלתי ממנה - 'הצילו, אנחנו מתים', וזהו. זה היה הקשר האחרון מולה".
כמו בני משפחה רבים, בימים האחרונים מנסה מורן לקבל מידע בנוגע למה עלה בגורל משפחתו. "כל המשפחה של גיסי גרים שם, בקיבוץ", הוא סיפר "דיברנו עם אבא שלו ואחיו, והבנו שכששחררו את הבתים הממ"ד שלהם נמצא ריק, בלי סימני דם, בלי גופות. הבנו שהן נעדרות. באיזשהו שלב ראינו סרטון ברשת, ואנחנו חושבים שזיהינו שהן נמצאות על עגלה שהובילה אותן לעזה, אבל זה מהגב, ולא רואים טוב, ובמצבים כאלה אתה רואה מה שאתה רוצה לראות".
הוא הוסיף: "בינתיים שוחחנו עם אחת הניצולות, וזיהינו דרך הסיפור שלה שהיא הייתה בחלק מהתהליך הזה גם מול שרון ודוד. אנחנו מבינים שמתישהו בתהליך, מהרגע שלקחו את דוד ושרון מהממ"ד לאיזשהו טנדר, כנראה שאחת התאומות או נפלה או נעלמה בדרך. אני לא יודע, אני עוד מנסה לעכל את הדבר הזה. היא ראתה את שרון ודוד, ואת אחת התאומות, אבל היא לא ראתה שם את אחותי ושתי הבנות האחרות".
עד היום אף גורם רשמי לא יצר קשר עם מורן ומשפחתו. "אף אחד לא דיבר איתנו, אנחנו ניזונים משמועות וסרטונים שראינו", אמר. "אני חושב על השעות האחרונות שלהן, אבל המוח בולם את המחשבות כי אני לא חושב שאנחנו מסוגלים בכלל להתמודד עם זה. אנחנו מחכים לאיזשהו מידע. אני חושב שהכי מחרפן כרגע זה שאנחנו לא בטוחים בכלל שאנחנו על המפה של מישהו מבחינת הגופים הרשמיים.
"הלכנו ללהב, נתנו עדות, יש להם את כל הפרטים. אנחנו מנסים להתמודד עם מה שאנחנו יודעים ומה שאנחנו לא יודעים. אני מבין שיש כאוס, אבל מספיק רק להגיד 'אתם על המפה שלנו'. אנחנו אפילו לא צריכים פרטים חדשים, רק לדעת שרואים אותנו. אני מעריך את הרצון להביא עדכונים מדויקים, אבל רק לדעת שאנחנו ברשימות, שייצרו איתנו קשר כשיידעו משהו".
גם בת שבע יהלומי מניר עוז חשבה שמדובר בעוד סבב כשהתחילו האזעקות ביום שבת בבוקר. "אנחנו מתורגלים, הלכנו מיד לממ"ד", היא סיפרה. "המטחים לא הפסיקו, שזה היה מאוד שונה מהסבבים הקודמים כי בדרך כלל יש הפוגה, ופה זה לא נפסק. התחלנו לשמוע גם צרורות ירי של מקלעים. גם מסביב וגם על קירות הבית, והבנו שזה לא מצב רגיל".
במשך כשעתיים ישבו בממ"ד משפחת יהלומי - אוהד, בן הזוג של בת שבע, איתן בן ה-12, יעל בת ה-10 ואחותם התינוקת, בת שנה ושמונה חודשים. "לא הצלחנו לסגור את הדלת של הממ"ד", היא שחזרה. "אוהד התכתב עם חברים, הבין שהמצב חמור והחליט לצאת מהממ"ד ולטרוק עלינו את הדלת, כדי שאנחנו נהיה סגורים והוא ישב בחוץ עם אקדח. בסביבות 10:00 חדרו אלינו מחבלים הביתה, והיו חילופי ירי בין אוהד לבינם. הוא ניסה לעכב אותם, בדיעבד אני מבינה שזה בגלל שהוא ניסה להזעיק עזרה".
"בסופו של דבר הם הצליחו לפרוץ את הממ"ד, ארבעה מחבלים, ואמרו לנו לבוא איתם, שהם לוקחים אותנו לעזה", סיפרה בת שבע. "ניסיתי למשוך את הזמן כי האמנתי לתומי שהצבא בקיבוץ. אבל אנחנו יודעים בדיעבד שהצבא לא היה קרוב ואחד מהם כיוון עלינו רובה ואמר לנו שהוא יירה בנו אם לא נבוא".
כשיצאו מהממ"ד מצאו בת שבע והילדים את אוהד ירוי, יושב בכניסה ומדמם. "הקיר היה מרוח בדם. הוא אמר 'אני אוהב אתכם, תלכו איתם'. שאלתי אותו מה הם רוצים, הוא אמר שהם לוקחים אותנו לעזה. ניסיתי לשים עליו את התינוקת, חשבתי שלפחות עליה הם יוותרו, אבל הם לא ויתרו. הם הרימו אותה, נתנו לי אותה שוב, והוציאו אותי ואת שלושת הילדים מהבית. בכניסה לבית אחד מהם ביקש את המפתחות לאוטו שלי כדי שניסע איתו, אבל הראיתי לו שהאוטו שרוף מחוץ לבית, שהם שרפו הכול. הקיבוץ עלה באש".
לדבריה, איתן הושב על אופנוע עם התינוקת ועוד עובד זר שהיה אזוק, ואותה ואת יעל הושיבו על אופנוע אחר. "התינוקת לא הפסיקה לבכות אז הם העבירו אותה אליי, שאני אחזיק אותה, וככה נסענו. המראות היו מאוד קשים, הכול היה שרוף. הם פשוט החריבו את הקיבוץ, אין לאן לחזור. הם התחילו לנהור בשיירות החוצה מהקיבוץ, מאות של אנשים, כולל ילדים, עם שלל. הם שדדו את כל מה שהם יכלו - אנשים הלכו עם טלוויזיות, לקחו קלנועיות, טרקטורים וגופות לאורך כל הדרך, מחזה מטורף. כל הזמן חשבתי על המראות שאיתן רואה, כי הוא עם חרדות גם ככה".
עוד היא סיפרה: "התקדמנו לכיוון עזה, והיינו כבר מאוד קרובים כשבאיזשהו שלב הגיחו שני טנקים של הצבא, אני לא יודעת מאיפה, והתחילו לזגזג בשטח ולהבריח את השיירה שהתחילה להתרוצץ לכל כיוון. המחבל עצר את האופנוע שלנו והוריד אותנו, ומפה לא ראיתי את איתן יותר, אני לא יודעת מה עלה בגורלו.
"רצנו בשדה יחפות עם פיג'מות והתרחקנו מהנתיב של השיירה. עצרנו מידי פעם לנוח, אמרתי ליעל שנשכב ונעשה את עצמנו מתות. זה היה מאוד קשה, ניסינו לשתות מאיזו צנרת של השקייה, וכל הזמן טילים מעל הראש, כאילו היינו באיזה סרט פעולה מטורף".
כשהן התקרבו לקיבוץ, הן ראו אוטובוס שמוריד חיילים. "הם פינו אותנו משם. כל הזמן הזה הייתי בטוחה שאוהד יושב בכניסה לממ"ד אבל הוא לא היה שם, אז אנחנו לא יודעים מה מצבו עד עכשיו. אני מתפללת שיעשו הכול כדי לשחרר את הילדים, שיצילו אותם. אני מקווה שאיתן שם, זה לא נתפס שלקחו ילדים וזקנים. אני רוצה שיידעו על הזוועות. הקיבוץ שלנו עבר פוגרום, אני רוצה שיידעו מה שהיה שם. אני רוצה שהממשלה והעולם יעשו הכול כדי לשחרר קודם את הילדים ואחר כך את כולם".
אורה רובינשטיין, דודתו של בר קופרשטיין בן ה-21, שהיה בין מאבטחי המסיבה בקיבוץ רעים ונלקח בשבי החמאס, מספרת כי חמשת הימים האחרונים מאז תחילת המלחמה היו "בלתי אנושיים" מבחינתה. "אני רוצה שכולם יחזרו, אני לא רוצה שבר יהיה עוד רון ארד", היא אמרה ל-ynet.
קופרשטיין, תושב חולון, הוא חובש באיחוד הצלה ומתנדב בעמותת ידידים, והוא היה כאמור בין המאבטחים במסיבה בקיבוץ רעים בשבת בבוקר. בעזרת עדויות שהמשפחה אספה מחבריו וכן תיעודים שעלו לרשת על ידי מחבלי חמאס, אוריה יודעת שהוא בין השבויים המוחזקים בעזה כיום. "זה נורא קשה, אבל לנו יש את התקווה שלצערי אין לאלו שכבר יודעים שילדיהם נרצחו וקוברים אותם עכשיו", אמרה.
בר ככל הנראה רצה שיידעו מי הוא, שכן בסרטון שפורסם על ידי חמאס שבו נראו כמה ישראלים שכובים על רצפת חדר - הוא זעק את שמו בבירור. בני המשפחה עסוקים בימים אלו בהרכבת הפאזל ממידע שיש להם לגבי מה שקרה. חבריו לחברת האבטחה שהיו שם וניצלו סיפרו כיצד בר וחבר ניסו להעביר את חלק מהמבלים במסיבה לגדר, אך ראו שם מחבלים ורצו אחורנית.
"כמה דקות קודם לכן בר שוחח עם סבתא שלו שבדיוק קמה מהשינה, אמר לה שהיו אזעקות ושהוא מפנה אנשים משם ואז יבוא הביתה", אמרה אורה "הוא והיא לא ידעו מה עומד לקרות בעוד כמה רגעים. אנשים שהיו שם וראו אותו סיפרו שהיא עוד הספיק לעשות חוסם עורקים מאולתר לפצוע ולנוס עם כמה אנשים לכיוון הקיבוץ, אבל כשהם ראו מחבלים מולם הם פנו אחורה וניסו להגיע לקיבוץ בארי, אבל שם הם נתקלו בקבוצה אפילו יותר גדולה של מחבלים".
לדבריה, בשלב זה נורה טיל RPG לכיוונם וזו הסיבה שרבים התפזרו בשטח. רק כמה שעות מאוחר יותר, כשלא ענה לטלפון, מישהו שלח לה סרטון של בר מוחזק בשבי החמאס כשהוא זועק את שמו. "רק שיהיה חזק בשביל עצמו, הוא עזר המון לאחרים. עכשיו הוא צריך להיות חזק בשביל עצמו, בשביל לחזור הביתה בשלום״, אמרה.
היא ביקשה למסור מסר לגל הירש, הממונה על תיק השבויים והנעדרים - וביקשה ממנו שאחיינה לא יישכח בעזה. "אני יודעת שאנחנו במלחמה ויש הרוגים, אבל אני לא יודעת כמה עניין החטופים בסדר העדיפות שלהם. לא מיידעים אותנו בכלום וזה מצב נוראי. אנחנו לא יודעים אם הוא חי או מת בכל ההפצצות האלו בעזה".
בתוך כך, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים הציג הערב את דרישותיו: שחרור מיידי של כלל בני הערובה החטופים - האזרחים והחיילים כאחד, שהחזקתם מנוגדת לדין הבינלאומי; פתיחה מיידית של מסדרון הומניטרי לאספקת תרופות וציוד נדרש, לרבות בדיקה של כל חטוף וחטופה על ידי רופא; התערבות וסיוע של ראשי ומנהיגי המדינות השכנות והאזור כולו לטובת שחרורם המיידי של החטופים.
