בחוגי השמאל הפרוגרסיבי במערב יש מי שעדיין מתווכחים אם ישראל מבצעת בעזה טיהור אתני, רצח עם או סתם פשעי מלחמה מזדמנים. אבל משמח לדעת שלפחות אין ויכוח על זהות האחראים: סינמטק ירושלים ופסטיבל "דוקאביב".
זו לא בדיחה, ממש לא, אלא ההגיון המנוסח בעצומה עליה חתמו עד כה כמעט 2,000 אנשי קולנוע ברחבי העולם - ובהם אנשים לא זניחים בכלל כמו זוכת שני פרסי האוסקר אמה סטון, "הענק" מארק רפאלו, השחקנית הכבירה אוליביה קולמן, הנסיך צ'ארלס מ"הכתר" ג'וש אוקנור, וכמובן סוזן סרנדון וחווייאר בארדם (שכבר השווה באחרונה את חיילי צה"ל לנאצים) ובמאים נערצים כיורגוס לנתימוס, ג'ונתן גלייזר, מייק לי ואדם מקיי ("מכונת הכסף") - שנשבעו לא לשתף פעולה עם אף מוסד קולנוע ישראלי או הפקה ישראלית, וזאת בשל "מעורבותם ברצח עם".
הם גם מתחייבים לנסות למנוע את הפצת והקרנת סרטיהם בישראל (אם כי הנוסח מעומעם שם). ראינו כבר שש-שבע הצהרות נוזפניות של בכירי קולנוע בישראל מתחילת המלחמה, לעיתים עם שמות שחוזרים על עצמם (הבריטים, הספרדים והמקסיקאים לא אוהבים אותנו במיוחד). זו רחבה בהרבה ובעיקר הראשונה שקוראת למעשה לחרם, לפעולת תגמול, לנזק היקפי לתעשייה המקומית כאן - בתקווה להביא לשינוי.
איך מוסברת שם האחריות למתרחש בעזה של פסטיבל הקולנוע ירושלים - אותו גינה רק לפני חודשיים שר התרבות בטענה שהוא "מקדם את הנרטיב הפלסטיני" כי הקרין כמה סרטים ביקורתיים על ישראל? או של "דוקאביב" - שנתן מקום לאינספור יצירות תיעודיות על עוולות הכיבוש, בואכה הנכבה, כולל האפוס הדוקומנטרי "1948 לזכור ולשכוח" שהוביל ללחצים עצומים מצד הממשלה לא להקרינו? ובכן, כל זה לא משנה. כל פסטיבל או מוסד על אדמת הקודש שמקבל שקל מהממשלה למעשה "מעורב ברצח העם". מזל שהם לא החוו את דעתם על רופאים ומורים.
האשמה על מות ילדים עזתים הופכת כבר לרטרואטקטיבית
רגע, יש גם טענה מוזרה עוד יותר: "רובם המכריע של חברות ההפקה וההפצה הישראליות, סוכני המכירות, בתי הקולנוע ושאר מוסדות הקולנוע בישראל מעולם לא הביעו תמיכה במלוא הזכויות של העם הפלסטיני". כלומר האשמה על מות ילדים עזתים הופכת כבר לרטרואטקטיבית, ודרישות הנאמנות למטרה מתחילות להזכיר שבועת אמונים סובייטית (שם הארגון שגיבש אותה הוא "עובדי הקולנוע למען פלסטין", כבר עוטה הילה מרקסיסטית מצד כמה מהאנשים הכי קפיטליסטיים בעולם). ההצהרה, כדי להוסיף לעצמה מעטה הומניות, מדגישה שאין שום בעיה ב"שיתוף פעולה עם יוצרים ישראלים", רק כאלה שלא מעורבים בשם דרך או צורה עם גורם רשמי או ציבורי בישראל, ובמבחן הזה גם קולנוענים כנדב לפיד ושלומי אלקבץ הם ציונים מלוכלכים ופסולים.
קשה לדמיין אזרח ישראלי אחד, שמאמין שהמלחמה בעזה מתנהלת באופן מוסרי, ועכשיו ישנה את דעתו כי לא מסתמן שנראה את אמה סטון מקבלת אות הוקרה בבריכת הסולטן לצד גל גדות
ההצהרה כמובן לא תציל ילד עזתי אחד. בראייתם של תומכי החרם על ישראל, אפשר להבין דרישות לאמברגו נשק על ישראל, אמברגו כלכלי כולל וגם - כואב ככל שיהיה - מעצר של קצינים וחיילים בחו"ל. יש גם היגיון בטענה שהדרה מטורנירים באירופה ומהאירוויזיון אולי יזיזו משהו בעמדות חלק מהציבור הישראלי. אבל תעשיית הקולנוע? היא לבטח לא מעניינת את הממשלה, את הציבור הרחב שהולך לסרטים כמו "לשחרר את שולי" שממומנים מכסף פרטי, וקשה לדמיין אזרח ישראלי אחד, שמאמין שהמלחמה בעזה מתנהלת באופן מוסרי, ועכשיו ישנה את דעתו כי לא מסתמן שנראה את אמה סטון מקבלת אות הוקרה בבריכת הסולטן לצד גל גדות.
מי רוצה להשקיע בכאב הראש הזה
מי שישלם כמובן את המחיר הם היוצרים - כמעט כולם מהצד השמאלי של הסקאלה המתנגד למלחמה - והציבור הישראלי בהמשך, שלאט לאט יראה פחות סרטים ישראלים טובים על המסכים, כי מי רוצה להשקיע בכאב הראש הזה: שר התרבות מחד מעודד עשייה מסחרית מובהקת ובימין יש קמפיין שמסמן את כל הקולנוע הישראלי כ"מכפיש", ומצד שני נכרתת הרגל של הקופורודוקציות בחו"ל והיכולת לקבל במה בפסטיבלים הנחשבים, כי יש קמפיין שנאה מובהק שמסמן את כל הקולנוע הישראלי כ"שותף לג'נוסייד". לא אלה ולא אלה לא באמת צופים בסרטים ישראלים, לא מתעניינים בניואנסים והמורכבויות במדינה הזו שהביאו ליצירת סרטים מלאי צבעים ורבדים כמו "גט", "אחד משלנו", "בופור", "אפס ביחסי אנוש" ו"ואלס עם באשיר". העיקר הוא תיוג הקולנוע המקומי כפסול, רעיל, ועידוד בשקט של כל היוצרים הפעילים כאן בארץ לפרוש - לגלות בחו"ל או לטלוויזיה.
זו כמובן לא הטרגדיה הכי גדולה שאירעה באזור השבוע, גם לא העשירית. אבל היא מלמדת על צמצום גבולות השיח והדמיון: חותמי ההצהרה משווים את עצמם לקבוצת במאים שהחרימו את דרום אפריקה בשנות ה-80. עם כל הכבוד לאגו הבלתי נגמר של קולנוענים, גם אם נקבל את האנלוגיה העצלנית והשחוקה הזו, אפשר להניח שמנדלה לא שוחרר מכלאו בגלל מחסור בסרטים של סקורסזה ביוהנסבורג.
מעבר לאגו, ומה שמכונה באנגלית Virtue Signaling ("איתות מוסריות") יש בכל זאת כמה דברים נוספים שההצהרה הזו מלמדת, וצריכים להדאיג אותנו. לא, "אנטישמיות" לא תופס: חלק גדול מהחותמים הם יהודים, וכדאי לזכור שתעשיית הקולנוע היא מהיהודיות בעולם, גם בהוליווד אבל גם באירופה. גם הטענה ל"נאיבים" ו"שטופי מוח" היא עצלנית. תהיה זאת טעות עצומה להניח שאנשים בוגרים, רציניים וחלקם משכילים מאוד חתמו על הצהרה כה רדיקלית - שפעם הייתה מתקבלת רק בשולי שוליו של השמאל במערב כאופציה - כי ראו שני דיווחי חדשות באל ג'זירה או כי חבר אמר להם "בוא תחתום". אנטי-ציונות היא כמובן חלק מהסיפור, והיא עקבית אצל חלק מהחותמים (סרנדון, בארדם, הבמאי קן לואץ') אבל היא מתפשטת בקצב מבהיל אל המיינסטרים של הוליווד (סטון, למשל, מעולם לא הצהירה הצהרה פוליטית שלא הייתה בלב ליבה של המפלגה הדמוקרטית), ומביאה אנשים - גם כאלו שביקרו כאן פעם - לראות בישראל העכשווית מקום מתועב שיש להילחם בו בכל החזיתות.
בנימין טוביאסצילום: עוז מועלםומה שבעיקר נותר אחרי שמקלפים את הכל, הוא הייאוש. יושב לו איש קולנוע בהוליווד או בצרפת, עם אגו, ומאמין שהוא חייב "לעשות משהו" או להצהיר דבר כלשהו על המלחמה. אפשר לזלזל בכך, אך זהו טבע האדם והמקצוע (גם אנחנו הישראלים מתאכזבים לגלות שכוכבים יהודיים כסת' רוגן לא מתבטאים לטובתנו, או מתמוגגים כשאחד כמו סיינפלד כן). אך המלחמה נמשכת, ואין מענה, ואין שינוי.
אז מה עושים? פוגעים. במי שאפשר. תעשיית הקולנוע הישראלית תשלם מחיר, ולאיש כאן או שם לא יהיה אכפת במיוחד, אבל העיקר ש"עשינו משהו", אומרים לעצמם חותמי העצומה. כשכורתים עצים עפים שבבים. באופן אירוני, זה גם קו המחשבה של לא מעט ישראלים בשנתיים האחרונות, כשמעמתים אותם עם העובדה הבלתי ניתנת לערעור שאת מחיר המלחמה הזו משלמים בחלק גדול גם חפים מפשע, בעיקר ילדים, לא משנה איך נסובב את זה. יש הסברים, יש צידוקים, אבל זו המציאות. הייאוש וה"אין ברירה" ניכרים בכל מקום, בין אם בשטיח האדום בוונציה או בשיחת פרלמנט בשישי בחולון. חייבים לשנות את זה.
