מותם של שלושה אלילי רוק בהתרסקות מטוס בשנות ה-50 הביא את הזמר האמריקאי דון מקלין להכריז על "היום שבו המוזיקה מתה". כנראה שגם בזמן אמת הבומבסטיות של ההכרזה הייתה מוגזמת - זה לא שאלביס היה שם - אבל הניסוח הכוללני והניגוד המהדהד בין חיים ("המוזיקה") לקטיעתם הסופית והמוחלטת ("מתה") הפכו את "היום שבו המוזיקה מתה" לסלוגן איקוני, שמתעד את היכולת של מציאות אכזרית לכפות את עצמה ולהשאיר רק דממת מוות.
אנדרטת הנובה ברעים
(צילום: עידו ארז)
לפני 1,000 ימים בדיוק מתו כל כך הרבה דברים יותר חשובים מהמוזיקה - ובעצם התרבות כולה - ובצורה כל כך אכזרית, שלא הייתה שום חשיבות אפילו לומר שזה "היום שבו המוזיקה מתה". כולם הבינו את זה, גם אם הרדיו ניסה לספק נחמה ואמנים התרוצצו בין מוקדי המפונים ומצאו את עצמם נחשפים לסיפורי זוועה בלתי נתפסים. העובדה שרבים ורבות מהקורבנות היו אנשים שהלכו לרקוד רק החריפה את צריבת הברזל המלובן על הבשר: בשביל נרצחי ונרצחות הנובה, המוזיקה הייתה רגע אחרון של שפיות ואפילו אושר.
אירוע כזה לא יכול שלא לשנות לחלוטין ואת הכל בטווחים הרבה יותר רחוקים מאשר המיידי והבינוני. למעשה, גלי ההדף של אותה שבת יצרו עוד ועוד מוקדי רעידת אדמה – סאגת החטופים, אובדן הלוחמים, מלחמות עם איראן - שהפכו בפני עצמם לציוני דרך משפיעים. התרבות, בהיותה הלב הפועם של האומה, סופגת כל טלטלה ומגיבה בהתאם לציפיות בשטח וגם כוחות השוק העצבניים והזועמים: בשיר שקורא ל"חרבו דרבו", בהצהרה ש"השם יתברך תמיד אוהב אותי" , במהירות הפנומנלית שבו הפריים טיים למד לחזור לעסקים כרגיל למרות "הותר לפרסום" ונפילות טילים, בהדחקת החורבן של הצד השני והשאלות המוסריות שעולות ממנו ואפילו בצורך של דרמה כמו "פאודה" לשמש ככלי הסברה.
למרות שהרמקולים שוב משמיעים להיטי קיץ והמסכים מכל הסוגים והגדלים מקרינים ריאליטי, מונדיאל ואת גרסת הסרט של "קופה ראשית" והמטוסים לוקחים נוסעים נטולי אוויר לראות את הארי סטיילס ובד באני, היום שהתחיל בשעה 06:29 בבוקר לא הסתיים והוא גם לא בדרך לשם
הבידוד הבינלאומי, שנכפה גם על גורמים שרואים בעצמם מוצב קדמי של הסלידה הגוברת מהמדיניות הישראלית, יוצר אפקט מתעתע: זה גטו, אבל נדמה שרוב הציבור חי איתו בשלום ואפילו גאה בו במידה מסוימת. אז מה אם, בסבירות גבוהה למדי, פארק הירקון לא יארח אף אמן חשוב בעשור הקרוב לפחות? העיקר שלא נחווה שוב את היום שבו המוזיקה מתה.
עינב שיףאבל האמת היא שלמרות שהרמקולים שוב משמיעים להיטי קיץ והמסכים מכל הסוגים והגדלים מקרינים ריאליטי, מונדיאל ואת גרסת הסרט של "קופה ראשית" והמטוסים לוקחים נוסעים נטולי אוויר לראות את הארי סטיילס ובד באני, היום שהתחיל בשעה 06:29 בבוקר לא הסתיים והוא גם לא בדרך לשם. זה לא בגלל שהחזיתות עדיין פתוחות: הן פתוחות בגלל הפחד הקולקטיבי מהרגע שייסגרו, ואז נצטרך לדבר על הכל ולא רק לבכות. הטרגדיה, כלומר אחת מהן, היא שהתרבות הישראלית, שהיא פלא יוצא דופן שהגיע להישגים אדירים, הייתה ונותרה הכלי הכי משמעותי ביותר לבחון את מצבו של הפצע ולראות האם ניתן לרפא אותו. נראה שטרם הבשילה העת לכך, גם כעבור 1,000 ימים.
