בריאיון בערוץ 14 טען לאחרונה איש עסקים כי "יש רופאים ערבים ואחיות ערביות שמרעילים יהודים... ומשתיקים את זה יום-יום". לטענה אין שום בסיס עובדתי, ואיננו מתכוונים להתווכח איתה. אנחנו רוצים לשאול שאלה אחרת: מי משלם את המחיר כשאדם מאמין לה?
התשובה אינה רק הרופא הערבי, אף שהוא נפגע. התשובה היא קודם כול החולה היהודי.
רופאים אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
כרבע מהרופאים בישראל, כמחצית מהרוקחים ויותר מרבע מהאחים והאחיות הם ערבים. חולה יהודי בישראל של היום כמעט אינו יכול לעבור אשפוז, ביקור בחדר מיון או קבלת תרופה בבית מרקחת בלי לפגוש איש צוות ערבי. מי שהשתכנע שהמטפל עלול לסמם אותו עומד מול שתי ברירות, ושתיהן מסוכנות לו עצמו: להימנע מטיפול, או לקבל אותו בפחד.
המחיר הראשון: איחור. הרפואה היא מרוץ נגד הזמן. בשבץ מוחי כל דקה ללא טיפול מאבדת תאי מוח; באוטם שריר הלב, בזיהום בדם, בגידול שמתגלה מאוחר, ההבדל בין שעות לימים ובין שבועות לחודשים הוא לעתים ההבדל בין החלמה לנכות או למוות. אדם מבוגר עם לחץ בחזה שמהסס לנסוע למיון בגלל מה ששמע בטלוויזיה אינו מגן על עצמו. הוא מהמר על חייו. ונזק שנגרם בשעות ההיסוס הללו הוא לעתים בלתי הפיך.
המחיר השני: פחד בתוך הטיפול. חולה שחושד באחות שמחליפה לו עירוי, או ברוקחת שמוסרת לו את התרופה, עלול להפסיק ליטול תרופות, להסתיר תסמינים או לעזוב את בית החולים בניגוד לעצה רפואית. וגם מי שממשיך בטיפול נושא עמו מתח נפשי מתמשך. הספרות הרפואית ברורה בעניין זה: לחץ כרוני מעלה את לחץ הדם, מגביר הפרעות קצב ואירועים לבביים ומוחיים, משבש שינה ותזונה ומאט החלמה. לכך מצטרפת תופעת הנוסבו: הציפייה לנזק מייצרת בעצמה תסמינים של ממש. חולה אונקולוגי שמקבל כימותרפיה מאחות ערבייה וחי חודשים בחרדה משלם על מחלתו פעמיים.
ההיסטוריה מכירה את הדפוס הזה היטב, ואנו, כעם, מכירים אותו מקרוב. בינואר 1953 הודיעה ברית המועצות על חשיפת "עלילת הרופאים": רופאים, רובם יהודים, הואשמו בהרעלת מנהיגים ובטיפולים זדוניים. המרפאות התרוקנו, חולים סירבו להיבדק אצל רופאים יהודים, ונפוצו שמועות על תרופות מורעלות בבתי המרקחת. אמהות סירבו לתת לילדיהן תרופות שרשם רופא יהודי. העלילה פגעה ברופאים, אבל גם בחולים הרוסים שנשארו בבית ובילדים שלא קיבלו את התרופה.
בארצות הברית, חשיפת ניסוי טסקיגי ב-1972 ערערה את אמונם של גברים שחורים במערכת הבריאות. מחקר של הכלכלניות מרסלה אלסן ומריאן וונמייקר, שפורסם ב-2018, מצא שאחרי החשיפה פחתו ביקוריהם אצל רופאים, ותוחלת החיים של גברים שחורים בני 45 ירדה בעד שנה וחצי. שם, יש לומר, החשדנות נולדה מעוול אמיתי. כשהחשדנות נולדת מבדיה, הנזק כולו מיותר.
אין לראות בהסתה נגד צוותים רפואיים ערבים רק עניין של גזענות או של לשון הרע. כשמסית נדרש לתת את הדין, השאלה הנשאלת היא אם הוציא את דיבתם של הרופאים ופגע בשמם הטוב. אך הנזק הכבד יותר נסתר מן העין
הלקח חוזר בשני המקרים: עלילה נגד המרפאים פוגעת בראש ובראשונה במי שמאמין לה.
אי-סימטריה
ויש כאן אי-סימטריה שכדאי לשים אליה לב. חולה ערבי שמטופל בידי רופא יהודי אינו נושא את המשא הזה. איש אינו מספר לו בערוץ טלוויזיה ארצי שהרופא שלו מנסה לסמם אותו. הוא מגיע למיון בזמן ונוטל את תרופותיו בלי חשש. ההסתה, אם כן, יוצרת פער בריאותי, ופער זה פועל דווקא לרעת החולה היהודי. מי שמתיימר להגן על היהודים מסכן אותם.
ריאד אגבאריהלכן אין לראות בהסתה נגד צוותים רפואיים ערבים רק עניין של גזענות או של לשון הרע. כשמסית נדרש לתת את הדין, השאלה הנשאלת היא אם הוציא את דיבתם של הרופאים ופגע בשמם הטוב. אך הנזק הכבד יותר נסתר מן העין: החולה שלא הגיע למיון בזמן, זה שהפסיק ליטול תרופה, זה ששכב לילות בלי שינה מחשש לאחות שמטפלת בו. הנזק הזה אינו נמדד ואינו מגיע לבית המשפט, אבל הוא מתרחש בכל יום. כדאי לקרוא לו בשמו: הרעלת אמון. מי שמפיץ עלילה כזו צריך לשאת באחריות לא רק על הוצאת דיבה, אלא גם על הסיכון שהוא יוצר לבריאותם של חולים יהודים שהאמינו לו. וכך יש לטפל בזה, כסכנה לבריאות הציבור. משרד הבריאות, ההסתדרות הרפואית והנהלות בתי החולים מגיבים במהירות ובנתונים למידע כוזב על חיסונים, ועליהם לנהוג כך גם כאן. גופי התקשורת, הרגולטור וגם הצופים צריכים לדעת שלשידור כזה יש קורבנות של ממש: הם שוכבים במחלקה, או נשארים בבית כשהיו צריכים להגיע.
שמעון גליקמחלקות בתי החולים בישראל הן אולי המקום שבו החיים המשותפים מצליחים יותר מכל מקום אחר. רופא ערבי ואחות יהודייה, רוקח יהודי ומתמחה ערבייה, עובדים כתף אל כתף ומצילים חיים של כולם, בלי לשאול מי המטופל. איננו צריכים להחליט אם נחיה כאן יחד; אנו כבר חיים יחד, בכל משמרת לילה. השאלה היא רק אם נאפשר לשקר להפוך אותנו לחולים יותר.
פרופ' ריאד אגבאריה, מדען בתחום הפרמקולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
פרופ' שמעון גליק, רופא פנימאי, היה דיקן הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ונציב קבילות הציבור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
