האמירויות הפכו בשנים האחרונות להרבה יותר מיעד פופולארי. הן נפתחו לאנשי עסקים במגזרים השונים, לבילוי משפחתי ולחופשות. ניסיון חטיפת מטוס פליי דובאי אולי מזכיר לנו בראש ובראשונה שלא משנה כמה היחסים והחיבורים יתהדקו עם המדינות סביבנו, ואולי דווקא כשהם הולכים ומתהדקים בצורה משמעותית – העיניים של ישראל צריכות להיות פתוחות לרווחה, ולחפש אחרי אויבינו שתמיד יחפשו 'להנחית אותנו לקרקע', ולא רק באמצעות ניסיון חטיפת מטוס.
חליפה בן זאיד אל-נהיאן
(צילום: רויטרס)
אך נקודה חשובה נוספת היא המשטרים במדינות סביבנו ותפעול אירועי חירום מולם. קל לשכוח, כשמבלים בפארקי שעשועים ויושבים במסעדות מפוארות, (ומדינות ערב יודעות לארח), איפה באמת אנחנו יושבים. בדרך כלל, במרחק קצר מאותם המקומות המפוארים, לא רק שתנאי התושבים אחרים לגמרי, גם המשטר מורגש הרבה יותר. טעימה לכך חווינו במלחמת "שאגת הארי", כאשר ישראלים נתקעו באמירויות בזמן התקיפות האיראניות לעבר המדינה ולעבר ישראל. בסופו של דבר לא מדובר בדמוקרטיות. כשמגיעים למדינות ערב – ובוודאי באירועים ביטחוניים, החוקים הנוקשים חלים על כולם, ומנהיגי המדינה הם מקבלי ההחלטות, ללא הרבה מקום לערעור או ביקורת.
במשך יום שלם, מאירוע ניסיון החטיפה עצמו ועד נחיתת הנוסעים הישראלים בשטח מדינת ישראל לא פורסמה אף הודעה רשמית מטעם האמירויות או סעודיה. כל התקדמות שנעשתה הייתה מאחורי הקלעים. ההודעות היחידות שפורסמו לאורך היום היו מטעם חברת התעופה האמירתית פליי דובאי ומטעם שדה התעופה תבוכ הסעודי בו נחתו הישראלים, אחרי ההשתלטות על המטוס. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, נשא נאום אמש בו לא התייחס כלל לאירועים היום במדינתו, וגינה את "המשך תקיפות הכיבוש נגד הפלסטינים". רק בערב פורסמה הודעה מטעם האמירויות על "אירוע ביטחוני שהובא לכדי שליטה".
זה לא סותר את הצורך בחיזוק הקשרים עם המדינות סביבנו, להיפך, חיזוק הקשרים יוצר בריתות, ומחליש את אויבינו, אבל דווקא אז אותם האויבים יחפשו יותר לפגוע. בנו ובקשרים האזוריים שלנו. וההיערכות בישראל לגבי הסכנות, התרחישים, האבטחה, צריכה להיות ברורה ומדויקת, כאשר לא מדובר בתפקיד שמוטל על האזרח הישראלי, למרות שהאחרון מוכיח את עצמו שוב ושוב בשנים האחרונות. לנורמליזציה יש הרבה יתרונות, אך עם ההתקרבות עולים האתגרים ואתמול קיבלנו תזכורת לכך.
