עשרות שנים ניסינו להנדס מחדש את המרחב הלבנוני. עד הליטאני. על פסגת הבופור. המלחמה הנוכחית מזכירה לנו שעם כל הכבוד לטכנולוגיה (ויש כבוד) הגיאוגרפיה משפיעה לא פחות. זה נכון במצרי הים וזה נכון בשטחים השולטים ביבשה.
לנקות את יהודה ושומרון מקיני הטרור לקח לנו שנים ארוכות והמשימה לא הושלמה. את עזה אפשר לבודד - אבל לבנון היא זירה אחרת לחלוטין: מדינה רחבה, פתוחה, מרובת גבולות באוויר, ביבשה ובים ולכן דורשת מענה אחר. על אחת כמה וכמה כך הדבר גם במרחב הפרסי.
לא תמיד מבינים את ההבדל בין ספטמבר 2024 (חיצי הצפון) למציאות הנוכחית. בספטמבר צה״ל יזם — חיזבאללה הופתע ולא נערך לאפשרות של פגיעה עמוקה בשרשרת הפיקוד שלו. לכן הוא לא הצליח לממש את ייעודו.
הפעם התמונה הפוכה: חיזבאללה נערך בדיוק לתרחיש הזה, וברגע האמת בחר ליזום. לכן הוא מצליח לתפקד באפקטיביות גם מול מכונת המלחמה של צה״ל. כשם שלפני 24 שנים צה״ל פתח ב”חומת מגן” — וזה לקח שנים, וכשם שבעזה תהליכים נמשכים לאורך זמן כך גם כאן: צריך להכניס למשוואה לא רק את המרחב הגיאוגרפי, אלא גם את מרחב הזמן.
קיר הברזל של זאב ז'בוטינסקי היה אולי הפעם האחרונה שבה ישראל השתמשה בזמן לא רק כמשתנה אלא ככלי אסטרטגי מרכזי.
הרעיון היה פשוט, כמעט אכזרי בפשטותו: לא לשכנע את היריב, אלא לשבור את תקוותו. לבנות מציאות של כוח בלתי ניתן לערעור - “קיר ברזל” - שעליו יתנפצו שוב ושוב ניסיונות ההתנגדות. רק כאשר הצד השני יפנים שאין דרך לנצח, הוא יפסיק לחלום על הכרעה ויהיה מוכן לעבור למו״מ. זו לא הייתה אסטרטגיה של ניצחון מיידי או מוחלט אלא של שחיקה מצטברת של רצון.
כך אכן קרה
בין 1948 ל־1973 ניצבה ישראל מול קואליציות ערביות שניסו להכריע אותה בכוח: מלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים — מערכות רחבות היקף עם מאות אלפי חיילים ואלפי טנקים ומטוסים.
לאחר 1973 חל שינוי עומק — לא טקטי, אלא תודעתי. בהדרגה, העולם הערבי הפנים: ישראל אינה ניתנת להכרעה צבאית ואינה נשברת בהתשה.
התוצאה הייתה דרמטית:
* 1979 — הסכם השלום עם מצרים
* 1994 — הסכם שלום עם ירדן
* 2020 — הסכמי אברהם
קיר הברזל לא רק יצר הרתעה — הוא שינה את חוקי המשחק.
איראן בחרה באסטרטגיה הפוכה
דווקא איראן בחרה לנצח במרחב הזמן. באמצעות בניית מערך שליחים, שחיקה מתמשכת ויצירת לחץ רב־זירתי היא מבקשת לייצר מציאות שבה הזמן פועל לטובתה.
הצלחת הפרויקט הזה הביאה אותה להאמין שניתן להחזיר את רעיון ההכרעה — ולבנות מחדש איום אסטרטגי מצטבר על ישראל.
המציאות של השנים האחרונות מחזירה אותנו להבנה העמוקה של ז׳בוטינסקי: כדי לשנות מציאות צריך לשבור רצון.
זה לא קורה ביום אחד. בפעם הקודמת זה לקח כ-25 שנה. ייתכן שגם הפעם זה ייקח זמן ולכן נדרשת סבלנות אסטרטגית. אבל לא פחות חשוב מזה - בן-גוריון.
שחר סגלצילום: מוטי קימחיבן-גוריון הבין שאסטרטגיה ביטחונית אינה מסתיימת בשדה הקרב. היא מחייבת בנייה מתמדת של עוצמה פנימית. לא רק להסיר את הרע — אלא להרבות בטוב.
הוא פעל בהתאם:
* קליטת עלייה המונית והכפלת האוכלוסייה
* הקמת תשתיות לאומיות
* השקעה בחינוך ובמדע
* בניית יתרון איכותי לצה״ל ולמשק
במילים פשוטות: בזמן שהאויב נשחק — ישראל נבנתה.
האסטרטגיה הגדולה: זמן כמרחב פעולה
קיר הברזל אינו רק תפיסת כוח אלא תפיסת זמן. היכולת להחזיק קו לאורך שנים, לספוג, להתמיד - ובמקביל לבנות יתרון מצטבר עד שהמציאות עצמה משתנה. זהו ההבדל בין ניצחון בקרב לניצחון היסטורי. מול האתגר של המרחב הגיאוגרפי חייבים להפעיל גם את מרחב הזמן. האיומים לא נעלמים — הם משתנים והשינוי החשוב ביותר הוא ההשתנות שלנו. השתנות של יוזמה. של עומק. של חשיבה קדימה. להיות לא רק מגיבים אלא מעצבים. שני צעדים לפני האויב.
שחר סגל יזם ויועץ לגורמים במערכת האסטרטגית
