זה היה צפוי. בין 100 ל-150 אלף ישראלים מוצאים את עצמם בימים אלה "תקועים" מחוץ למדינה ללא דרך לשוב הביתה. בעוד שבמלחמת 12 הימים, הידועה בשמה מבצע "עם כלביא", הפתרון היה הגעה או בריחה לשדה התעופה בשארם א-שייח, הפעם, בתוך הכאוס התעופתי הזה, צץ לו פתרון הרבה יותר קרוב וגם בטוח: רמה הררית מבודדת בלב הרי הגרניט של חצי האי סיני, מרחק נסיעה קצרה ממעבר הגבול עם אילת. נמל התעופה הבינלאומי של טאבה, שבשגרה משרת טפטוף דק של טיסות שכר אירופאיות, הפך ממש בימים אלה לדלת האחורית ולחלופה לנתב"ג.
אלו שמגיעים לטרמינל הקטן, מוצאים במקום הדיוטי פרי המוכר וההומה של נתב"ג, פקידים מצרים באולם צנוע. משם, ממשיכים הנוסעים בהסעות מאורגנות אל מעבר הגבול בטאבה, חוצים אותו רגלית לישראל, ומשם עושים את דרכם חזרה הביתה. דרך קצרה יותר משמעותית מהגעה דרך שארם - שנחשבת מסוכנת יותר ואינה מומלצת לפי המטה לביטחון לאומי.
כדי להבין איך הפך השדה הזה לנקודת חילוץ כה קריטית, צריך לצלול אל ההיסטוריה המפותלת שלו, שמשקפת יותר מכל את הדרמה של המזרח התיכון כולו.
אופרה במדבר
הסיפור של נמל התעופה טאבה מתחיל הרבה לפני טיסות החילוץ של 2026, והוא שזור ב-DNA הביטחוני של ישראל. השדה הוקם בכלל על ידי ישראל בשנת 1972, בתקופת השליטה בחצי האי סיני לאחר מלחמת ששת הימים, ונקרא אז בסיס חיל האוויר "עציון". תנאי השטח הייחודיים - גובה של כ-2,470 רגל מעל פני הים - דרשו מסלול המראה עצום באורך של קרוב ל-4,000 מטרים. המסלול הזה בדיוק הפך לגיבור היסטורי ב-7 ביוני 1981, כששמונה מטוסי F-16 של חיל האוויר הישראלי המריאו ממנו למבצע "אופרה" להשמדת הכור הגרעיני בעיראק. הטייסים נשאו על מטוסיהם משקל מקסימלי של דלק ופצצות, מה שחייב המראה איטית מורטת עצבים שניצלה כמעט כל סנטימטר מהמסלול הארוך.
בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979, פונה הבסיס הישראלי באפריל 1982 והועבר לידי המצרים. המצרים הפכו אותו למתקן אזרחי וקראו לו תחילה "שדה התעופה אל-נקב". אולם הדרמה הגיאופוליטית סביב טאבה לא הסתיימה שם. ישראל טענה כי על פי סימון הגבול המקורי מ-1906, נקודת החוף של טאבה שייכת לה, בעוד שהמצרים טענו כי ישראל הזיזה את אבני הגבול ההיסטוריות.
צוות של 24 מומחים מצריים, בהם קרטוגרפים והיסטוריונים, ניהל בוררות בינלאומית ממושכת מול ישראל על אותה נקודה, עד שבספטמבר 1988 פסק בית הדין הבינלאומי בז'נבה לטובת מצרים. במרץ 1989, נשיא מצרים דאז חוסני מובארק הגיע לטאבה והניף בה את דגל מצרים.
הדיוטי פרי של סוף העולם
בשנת 2000 החליטה ממשלת מצרים להעיר את המתקן המדברי. הוא נחנך מחדש כ"נמל התעופה הבינלאומי של טאבה", ואת הבטון הצבאי החליף טרמינל מודרני בסגנון "ניאו-ורנקולרי" – משחקים של כיפות, קשתות ואבן מקומית בגווני אוקרה וטרקוטה, שנועדו "להמיס" את המבנה אל תוך הרי הגרניט המקיפים אותו. השדה תוכנן להיות צינור החמצן של "טאבה הייטס", עיר נופש עצמאית שנבנתה כמעט מאפס על פני מיליוני מטרים רבועים של חול, עם לגונות מלאכותיות ומגרשי גולף ירוקים בלב הישימון.
אלא שהמציאות הגיאופוליטית הכתיבה תסריט קשוח בהרבה מהחזון התיירותי. סדרת אירועים טראגיים, בהם פיגועי טרור קשים ב-2004 וב-2014, פגעה אנושות בתנועת הנוסעים. ב-2014 הכה גם הטבע בשיא כוחו, כששיטפונות עזים שטפו את דרום סיני, סחפו קטעי כביש והשביתו לחלוטין את הגישה לנמל. המספרים צנחו בהתאם: תוך שנה אחת בלבד, בין 2014 ל-2015, קרסה תנועת הנוסעים ב-67% - מכ-41 אלף בשנה ל-13 אלף בלבד.
נוסעים שפקדו את הטרמינל באותן שנות יובש תיארו חוויה סוריאליסטית, מעין "אזור דמדומים" תעופתי. בלוגרית הטיולים ג'ודי, שביקרה במקום ב-2015, כתבה: "היינו הקבוצה היחידה בדיוטי פרי. זה הרגיש כאילו אנחנו בתוך סט צילומים נטוש". היא תיארה מחזה כמעט קומי בדיוטי פרי המיותם: "היה שם מוכר אחד שפשוט רץ מדוכן לדוכן ככל שהתקדמנו, מנסה להדליק את האורות ולהציע לנו דברים".
בין המדפים הריקים, המוצרים שהוצעו למכירה נראו כאילו נלקחו מיקום מקביל: "הם ניסו למכור לנו מוצרי קוסמטיקה מוזרים מחלב יענים", שיחזרה ג'ודי, "והיה שם אפילו 'סבון דיאטטי' שהבטיח להצר היקפים ב-300% - הכול תחת שכבה עבה של אבק מדברי. השקט היה כה מוחלט, עד שניתן היה לשמוע את הרוח השורקת מבעד לקשתות האבן המפוארות, בעוד בחוץ המתינו מגרשי הגולף של טאבה הייטס לתיירים שלא הגיעו".
תצפית על ארבע מדינות: יותר מנמל תעופה
הפיכתו של נמל התעופה טאבה לצינור החמצן של התעופה הישראלית במרץ 2026 אינה מקרית. העמידה בקצה מסלול ההמראה המוארך חושפת את המפגש הגיאופוליטי הצפוף ביותר במזרח התיכון. במבט אחד ניתן לראות את האורות של אילת מצפון, את צללי הרי אדום בירדן ממזרח, את קו האופק הסעודי בדרום ואת המדבר המצרי האינסופי שעוטף את השדה מכל עבר. המיקום הזה, על רמה מוגבהת בגובה של כ-2,400 רגל מעל פני הים, מעניק לשדה יתרון של מרחב אווירי שקט יחסית, הרחק מהצפיפות של הערים הסמוכות.
השדה מתאפיין בדיסוננס טכני. בעוד הטרמינל הוא מבנה חד-מפלסי אינטימי עם שער עלייה למטוס בודד וקיבולת של כ-600 נוסעים בשעה, התשתית האווירית שלו דומה לכזו של שדה גדול. מסלול האספלט הראשי, המשתרע כאמור על פני כ-4,000 מטרים, מאפשר נחיתה והמראה של מטוסים מסחריים כבדים - שריד לימיו כבסיס צבאי שתוכנן למשימות אסטרטגיות.
למרות הדימוי של שדה רפאים שליווה אותו בשנות השפל, הושקעו בו לאורך השנים משאבים טכנולוגיים משמעותיים. בשנת 2016, למשל, שדרגה חברת Thales הצרפתית את מערכות ניהול התעבורה האווירית והמכ"ם של השדה, מה שמאפשר לו לנהל כיום בבטחה את תנועת המטוסים הצפופה בסביבה ההררית המאתגרת. אחד המיתוסים המלווים את הפעילות ב-2026 נוגע למגבלות שעות הפעילות. למרות הסברה כי השדה מוגבל לנחיתות יום בלבד, המציאות הטכנית שונה: כבר בנובמבר 2000 הותקנה בשדה תאורת לילה מלאה שהפכה אותו לכשיר לפעילות 24/7.
הסיבה לכך שהרכבת האווירית מתרכזת כיום בשעות היום אינה טכנולוגית, אלא לוגיסטית וביטחונית. הנחיות האבטחה הנוקשות בחצי האי סיני והצורך בשינוע מאות נוסעים בבטחה באוטובוסים אל מעבר הגבול, מחייבים את ריכוז הטיסות בשעות האור.
בסופו של דבר, נמל התעופה טאבה פועל כ"דלת צדדית" אזורית - מקום שמתעורר לחיים ברגעים של צורך דחוף. המעבר המהיר של נוסעים מהמטוס אל האוטובוסים הממתינים בפתח הטרמינל, והנסיעה שאורכת כ-45 דקות אל עבר הגבול, הם חלק ממכונה משומנת שמשלבת תשתיות מצריות מודרניות עם צורך חילוץ ישראלי. השדה, שידע מאבקי ריבונות וקיפאון תיירותי, מוכיח שוב כי במזרח התיכון, התשתית שנבנתה למלחמה יכולה להפוך ברגע אחד לגשר האזרחי החשוב ביותר באזור.
