בין המדשאות המוריקות של קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, הולך ונרקם בשנתיים האחרונות, תחת מעטה חשאיות מהלך מעניין: צוות של מומחי משפט, שמייצגים דעות פוליטיות ותפיסות משפטיות שונות, רבים מהם בוגרי המו"מ על הרפורמה המשפטית שהתנהל לפני המלחמה תחת חסות נשיא המדינה, מתכנסים כעת בחסות אחרת - JPPI - המכון למדיניות העם היהודי - וממשיכים את התהליך, בשקט בשקט, עמוק מתחת לרדאר התקשורתי.
יוזם המהלך, פרופ' ידידיה שטרן, נשיא המכון, הוא אדם אופטימי, שמאמין באמת ובתמים שבבוא העת אפשר יהיה לשכנע את ראשי המפלגות לסמוך את ידם על המסמך המוסכם של מה שהוא מכנה "חוקה רזה", כשתושלם כתיבתו.
האווירה האקדמית עלולה לבלבל, ולהטעות. הדבר האחרון שאפשר לומר על השותפים לתהליך, גם בצוות העוסק במחקרים וגם במועצה המייעצת, הוא שהם מנותקים מהמציאות: יחד עם פרופ' שטרן עצמו ומנכ"ל המכון ד"ר שוקי פרידמן, בצוותים פועלים "שועלים" ותיקים שהשתפשפו לא מעט עם מסדרונות השלטון והדרג הפוליטי: המשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר אליקים רובינשטיין, שהיה היועץ המשפטי לממשלה ומזכיר הממשלה; אייל ינון, לשעבר היועץ המשפטי של הכנסת ומזכיר הכנסת; אודית קורינאלדי, שהיתה היועצת המשפטית של נשיא המדינה, ד"ר יהודה יפרח כנציג של זרם הימין והמתנחלים, השופט לשעבר רענן גלעדי ופרופסורים, שהיו דיקאנים בפקולטות למשפטים בישראל אריאל בנדור, יפה זילברשץ, קרן וינשל, ועוד רבים אחרים. הם מבקשים להציג פתרונות מעשיים למחלוקות הבוערות: "החברה הישראלית נמצאת כיום במציאות שהיא לא בשלה להסכמה ערכית נחרצת, אבל אפשר להגיע להסכמה על כללי המשחק. חוקה רזה היא מסגרת מוסכמת לניהול המחלוקות, בלי להיכנס לשאלות ערכיות מייסרות של חזון, ערכים וזהות" אומר פרופ' שטרן.
לדידו של שטרן, את גודל הסכנה ממחיש מדד החברה הישראלית של המכון לחודש דצמבר, שפורסם בשבוע שעבר: 55% מהישראלים רואים בקיטוב ובמחלוקות בתוך החברה את הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני מדינת ישראל כיום, יותר מהאיום האיראני או מהסכסוך עם הפלסטינים.
מדובר בשיעור הגבוה ביותר שנמדד עד כה בנושא זה. הממצאים משקפים גם בפילוחי עומק (ימין, שמאל, ערבים, יהודים) שהדאגה היא חוצת מגזרים, גילאים וקבוצות פוליטיות.
למרות שעפ"י הסקר הנושא נמצא בסדר עדיפות גבוה מבחינת הציבור, יהיה מי שיתהה על ההיתכנות הפוליטית של הסכמות רחבות בעידן של קיטוב עמוק. אבל שטרן בשלו: מבחינתו הסכמות רחבות הן לא רק סיסמא, אלא הוא משוכנע שאפשר לקדם את הרעיון: "המצב הנוכחי - קיטוב חברתי, קרע אידאולוגי, מלחמות שליטה בין שבטי החברה הישראלית - הופך כל ניסיון לחוקה מלאה או לקביעת ערכי יסוד משותפים למכשול בלתי עביר. חוקה רזה באה לקבוע כללי משחק יציבים - ולכן היא היחידה שיכולה להתקבל ולזכות להסכמה רחבה. כלומר, אם נגזר עלינו לחיות במחלוקת, לפחות נקבע כללים לניהול המחלוקת". לשיטתו, מאחר ואיש מאתנו לא יודע מי ירכיב את הקואליציה הבאה, וכמובן את זו שלאחריה, כל מחנה פוליטי אמור לחשוש שמא ייקלע לעמדת מיעוט ו"יידרס" על ידי הרוב, ולכן כללים הוגנים ויעילים לחלוקת הכוח בין רשויות המדינה הם אינטרס של כולם.
מבקריו של שטרן, בעיקר מהשמאל הליברלי, טוענים שהותרת נושאים ערכיים מחוץ לחוקה הרזה תביא למעשה להפרת האיזונים הקיימים, ותסיג אחורה את מעמד זכויות האדם והאזרח בישראל. "חוקה מלאה היא בהחלט רעיון נאצל שאני תומך בו, אבל כיום, לצערי, זו אינה אפשרות ריאלית. עדיף לפעול כעת לחוקה רזה, פרוצדוראלית בעיקרה, שתסדיר את היחסים בין הרשויות", משיב שטרן לביקורת, ומוסיף: "חוקי היסוד הקיימים עלולים להתהפך ברגע, כי אפשר לשנותם ברוב רגיל. אם לא נקבע כללים יציבים יותר, עם מנגנוני הגנה אמיתיים, הרי שהמשפט והדמוקרטיה בישראל נמצאים על מדרון חלקלק".
במסמך המתגבש הגיעו השותפים להסכמות פורצות דרך שטרם נחשפו, בסוגיות הנוגעות לפרוצדורה של ניהול החיים הציבוריים בישראל: איך בוחרים כנסת, ממשלה ושופטים; מהן הסמכויות של כל אחד מן המוסדות ונושאי התפקידים; מהן דרכי הפיקוח והבקרה ההדדיים בין הרשויות וסוגיות נוספות. החוקה הרזה מבקשת לייצר מנגנון הוגן ויעיל של איזונים ובלמים בין רשויות השלטון, ובכך לייצב את הדמוקרטיה הישראלית.
האם מדובר בחלומות אקדמיים או שמא יצליחו שטרן וחבריו לשכנע את המערכת הפוליטית לאמץ את ההסכמות? ימים יגידו. "אפשר לעצור את כיפופי הידיים ולהביא יציבות", אומר שטרן. נמשיך לעקוב.
