בגיחה האחרונה שלו בלבנון, כך סיפר לי חבר קרוב, הוא ראה קצין צעיר עומד מול חייל ונוזף בו על שניסה לבזוז מוצרי חשמל מחנות לבנונית. הקצין הורה לחייל להחזיר את הביזה ואיים שאם יתפוס אותו בוזז פעם נוספת הוא יודח מלחימה ושמו יימסר למשטרה הצבאית. כשהחבר סיפר לי על המקרה, שוחחנו על הפער בין האומץ של קצין צעיר לעמוד מול הפקוד שלו לעומת ההססנות של המפקדים הבכירים, שכבר שנתיים וחצי מפחדים לממש את אחריותם ולהתעסק בנושאים האלה.
בשבוע שעבר נראה היה שסוף סוף משהו השתנה. במסגרת יום עיון של הפיקוד הבכיר בצה"ל הקדיש הרמטכ"ל זמיר זמן משמעותי לשיחה על רוח צה"ל וערכיו והבהיר מהן התופעות הבעייתיות בהן יש להיבחר. הוא אמר שהשחיקה בנורמות הערכיות היא "מרד בערכי צה"ל", התייחס לביזה ואמר ש"ביזה היא ביזיון, כתם מוסרי על צה"ל כולו ", והנחה כל מפקד גדוד להגיש לו דו"ח מפורט על מקרי הביזה. בנוסף הציג הרמטכ"ל את מסמך רוח צה"ל לצד התמונה של החייל שמנפץ את פסל ישו ודיבר על הסתירה ביניהם. שלושה ימים לאחר מכן התבטא אלוף פיקוד מרכז אבי בלוט בחריפות נגד האלימות היהודית בשטחים וקרא לה בשם המפורש "טרור". ההתייחסות החד משמעית הזאת לשחיקה הערכית ולטרור היהודי בגדה היא ציון דרך חשוב, וטוב שהמפקדים הבכירים של צה"ל והציבור הרחב שמעו אותה בצורה חדה ובהירה כל כך.
אבל אחרי הדברים האלה, אסור לשכוח שצבא לא מנוהל במילים אלא במעשים. העיקרון הזה עתיק כמעט כמו הצבא עצמו. לפני כאלפיים ושלוש מאות שנה ציווה טיטוס מנליוס, קונסול רומא, את חייליו שלא להיכנס לקרב פרטי עם האויב. בנו הפר את הפקודה, יצא לדו-קרב ספונטני, הרג את יריבו וחזר למחנה עטור ניצחון. בתגובה כינס טיטוס את הלגיון כולו והוציא את בנו להורג. יש גם דוגמאות אחרות, פחות אכזריות, מההיסטוריה של מדינת ישראל. בקום המדינה הכריע בן גוריון ליסד את צה"ל במודל הצבא הבריטי ולא במודל הפלמ"ח, בין השאר מתוך הבנתו עד כמה חשובות המשמעת והמקצועיות הצבאית ואיזה נזק עלולות לגרום נורמות מחתרתיות או מיליציוניות יותר. עוד לפני הנורמות המוסריות, צבא כזה פשוט לא יכול לנצח.
את האמת הפשוטה הזאת יודע כל מפקד ש"נתן שבת" לחייליו על אי מילוי פקודה. גם מפקדי צה"ל הנוכחיים יודעים את זה. המערכת הצבאית יודעת יפה מאוד להעניש, והיא הוכיחה את זה שוב ושוב במקרים אחרים. עובדה שהחיילות שהגיעו עם בגדים קצרים ליום שיחרורן נענשו וכך גם החייל שאיתרע מזלו להיות מוסרט בשעה שניפץ פסל של ישו בכפר לבנוני.
אביעד הומינר-רוזנבלוםדווקא על הרקע הזה בולטת אוזלת היד הצה"לית בטיפול וענישה בכל מה שנוגע לשמירה על מוסר הלחימה וטוהר הנשק. כך הוחזרו חיילי כוח 100 לשירות למרות כל העדויות והראיות ולא נענשו כלל; מעשי ביזה ושימוש אסור בנשק כלפי חפים מפשע, ביהודה ושומרון ובכלל, זכו לעצימת עיניים; הפאצ'ים הלא צה"ליים הוכשרו; ובעיקר - המפקדים שידעו על כל אלה ושתקו לא שילמו שום מחיר. במקום להעניש חיילים סוררים ולהדיח מפקדים שככשלו כבר בהתחלה ולחסל את כל התופעות הפסולות האלה, עבר עליהן המטכ"ל בשתיקה. ההסבר לכך אינו מסובך: הפיקוד הצה"לי מורתע, הוא חושש מהדרג המדיני שדוחף כל העת למימוש מדיניות אסורה וחושש גם מהביקורת ברשתות החברתיות. מפקדי צה"ל ראו מה קרה לפצ"רית ולשוטרי המשטרה הצבאית שעצרו את חיילי כוח 100, עוד לפני ההדלפה, ולא רוצים שזה יקרה גם להם. זו שאלה של רצון, לא של יכולת.
הרמטכ"ל זמיר והאלוף בלוט יודעים עד כמה המצב בעייתי. כפי שהוכיחו לאחרונה, הם כבר החליטו לומר לומר זאת בקול רם. הדו"חות שהנחה הרמטכ"ל להגיש בתוך שבוע הם הזדמנות אמיתית לפעולה נחושה ולהחזרת צה"ל לתלם. הזדמנויות לעשות זאת בנוגע לטרור היהודי יש לצערנו מדי יום. הקצין שסיפרתי עליו בהתחלה, ואיתו רבים אחרים בתוך צה"ל ומחוצה לו, כבר מחכים.
רס"ן (מיל') אביעד הומינר-רוזנבלום הוא ממייסדי "רוח קרב – מטה המילואימניקים"
